ברגע השיא של המשפט, המלך נוקט בצעד מפתיע ומבקש להכניס כלי נשק לתוך אולם הדיונים, כחלק ממהלך שנועד להפגין את חכמתו. המלך מצווה קְחוּ, כלומר הביאו, לִי חָרֶב [ביאור שטיינזלץ], מתוך כוונה להורות על חציית הילד החי לשניים וחלוקתו בין הנשים [צאינה וראינה].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מטרתה של בקשה חריגה זו. הגישה המרכזית גורסת כי הבאת החרב נועדה לשמש כמבחן פסיכולוגי ורגשי: המלך רצה לראות מי מהנשים תחמול על הילד. האם האמיתית, שרחמיה נכמרים על פרי בטנה מאהבה טבעית, תוותר עליו כדי להציל את חייו, בעוד שהאישה האחרת תסכים באכזריות לגזירת החרב [אברבנאל בשם מפרשים].
גישה נוספת קושרת את החרב לאופייה של האישה המתחזה. מכיוון שהאישה האחת המיתה את בנה כששכבה עליו, שלמה שיער שטבעה נוטה להרס, שפיכות דמים ואבדן. בקשת החרב נועדה לבחון את תגובתה; הסכמתה לגזירת הילד תחשוף את טבעה האכזר והקטלני, ותוכיח שהיא זו שהמיתה את בנה מלכתחילה [אברבנאל בשם אחרים].
מנגד, ישנה תפיסה השוללת את היותה של החרב כלי בירור עבור המלך עצמו. לפי דעה זו, מבחן פשוט של חמלה אינו מעיד על חכמה כה יוצאת דופן שתעורר את יראת העם. למעשה, שלמה כבר ידע מי היא האם האמיתית עוד בטרם ביקש את החרב. הוא הבין את האמת מתוך התבוננות מעמיקה בפרצופי הנשים, באופן דיבורן ובתנועותיהן. הבאת החרב והמבחן שבא בעקבותיה לא נועדו לגלות את האמת לשלמה, אלא היוו מהלך פומבי שנועד להמחיש את צדקת הדין לעיני השרים והיושבים לפניו, כדי שיכירו בחכמתו ויידעו שמשפטו הוא משפט צדק [אברבנאל].