עדותה של האם מגיעה לנקודה המכרעת כשהיא מתארת את רגע היקיצה ואת הגילוי המטלטל על מות התינוק והחלפתו. תיאור הדברים מציג תהליך של גילוי כפול: בשלב הראשון, כאשר קמה להניק, היא מגלה לתדהמתה שהתינוק מת. רק לאחר מכן, באור הבוקר, היא מבחינה בזהותו האמיתית [ביאור שטיינזלץ].
הפועל וָאֶתְבּוֹנֵן מבטא הסתכלות מעמיקה, עיון וריכוז רב. רוב הפרשנים מסבירים כי האם נתנה את לבה לבחון בקפידה את תווי פניו וצורתו של התינוק המת, וכך זיהתה בוודאות שאין זה בנה.
הדגשת המילה בַּבֹּקֶר פעמיים בפסוק אינה מקרית. האם מבהירה כי בחינת פני התינוק נעשתה מיד בבוקר, ולכן לא ניתן לטעון שתווי פניו השתנו והושחתו בעקבות המוות [מלבי"ם].
מעבר להכרת תווי הפנים, המילים אֲשֶׁר יָלָֽדְתִּי טומנות בחובן עדות להבדל פיזי ברור בין הילדים: בנה של האם הטוענת נולד שלושה ימים קודם לכן, בעוד שהתינוק המת נולד רק בלילה החולף. ההבדל בין תינוק בן שלושה ימים לתינוק בן יומו הוא ניכר, ועל כך ביססה את זיהויה [מלבי"ם].
מבחינה הגיונית, טענתה של האם מתוחכמת. היא אינה מסתפקת רק באמירה שהתינוק החי הוא בנה – שהרי תמיד ניתן לטעון ששני התינוקות דומים זה לזה – אלא מתמקדת קודם כל בהוכחה שהתינוק המת אינו שלה. מתוך קביעה זו נגזרת המסקנה ההכרחית: מכיוון שהתינוק המת אינו שלה, ומכיוון שהן שהו לבדן בבית ללא שום אדם זר שיכול היה להיכנס מבחוץ ולהחליף את התינוקות, הרי שבהכרח האישה השנייה היא שביצעה את ההחלפה, והתינוק החי שייך לה [מלבי"ם].