רגע השיא במשפט שלמה חושף את טבען האמיתי של שתי הנשים, ומציג ניגוד מוחלט בין אהבת אם מסורה לבין קנאה הרסנית. איום גזר הדין מציף את המניעים הנסתרים של כל אחת מהן, ובכך מתיר את הסבך המשפטי. המלך שלמה הבין את הפסיכולוגיה של הנשים והכיר את האמת מיד כשראה את פניהן ושמע את טענותיהן, ופקודתו המזעזעת לחצות את הילד נועדה רק לשמש כמבחן פומבי שיוכיח את האמת לעיני הכל [מצודת דוד, אברבנאל].
האם האמיתית מוכנה לוותר על בנה ובלבד שיישאר בחיים. המילה נכמרו משמעותה נתחממו והתעוררו, והיא מבטאת חמלה עמוקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כאשר היא פונה למלך ואומרת בִּי אֲדֹנִי, היא למעשה מבקשת לקחת על עצמה את האשמה והעונש, ובלבד שימסרו את הילד לחברתה [אברבנאל]. ויתור זה אינו הודאה בשקר, אלא נובע אך ורק מרחמים [מלבי"ם], מתוך תקווה שאם הילד יישאר בחיים, אולי כשיגדל הוא ישוב לאמו האמיתית [צאינה וראינה].
מנגד, האישה השנייה מפגינה אכזריות ופונה ישירות אל נושאי החרב בקריאה גְּזֹרוּ – כלומר, חתכו אותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. רוב הפרשנים מתעכבים על השאלה המהותית: מדוע האישה הזרה מסכימה להרוג את הילד, והרי היא גנבה אותו בלילה מלכתחילה בדיוק כדי שיהיה לה בן חי?
הפרשנים מציעים מספר הסברים משלימים לתגובתה: ראשית, היא הבינה שהאם האמיתית ויתרה על הילד רק מתוך רחמים, וחשדה שהמלך ממילא לא ייתן לה אותו כעת [רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל]. שנית, היא ידעה שאין לה אהבת אם אמיתית כלפיו, ושאם תיקח אותו, זהותו תמיד תהיה מוטלת בספק בגלל המחלוקת הפומבית [אברבנאל, מלבי"ם]. לבסוף, המניע המרכזי שלה לא היה הרצון לגדל ילד, אלא צרות עין ונקמנות. היא לא רצתה להניק בן של אישה אחרת, אלא בעיקר למנוע מחברתה את השמחה שבגידול בן חי, ולכן העדיפה אובדן משותף [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].