הכרעת הדין במשפט שלמה מגיעה לשיאה כאשר המלך פוסק למי שייך התינוק, על בסיס תגובותיהן של שתי הנשים לאיום בחצייתו. המלך מצווה תְּנוּ לָהּ, כלומר לאותה אישה שהגיבה מיד כאישה החסה על בנה וביקשה לתת אותו לחברתה ובלבד שיישאר בחיים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המצאת החרב התבררה כתחבולה חכמה שנועדה לחשוף את האמת מתוך תגובותיהן הטבעיות של הנשים, וכך להוכיח מי האם האמיתית ומי גנבה את הילד [מלבי"ם, נחל שורק].
המלך מוסיף ומצווה וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ, ובכך הוא מבטל את פקודתו הראשונה לחצות את הילד [רד"ק].
באשר למילים הִיא אִמּוֹ, הפרשנים מסבירים כי המלך הגיע למסקנה זו משום שניכרו רחמיה של האישה על הילד. עם זאת, מסורת חז"ל המובאת בקרב רבים מן הפרשנים מוסיפה רובד שמימי למעמד זה, ולפיה יצאה בת קול והכריזה מילים אלו כדי לאשר ששלמה אכן שפט נכונה [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. יש המקשרים התערבות זו להמשך הסיפור, ומסבירים כי העם כולו שמע את אותה בת קול, ומשום כך יראו מפני המלך – הם ראו את חכמתו האלוהית בניהול המשפט ונוכחו לדעת שהשמים מסכימים עם פסיקתו [נחל שורק, חומת אנך].