תארו לעצמכם שאתם עייפים מאוד מבריחה ארוכה וחיים בפחד מתמיד, ופתאום מבקשים מכם לצאת מהמחבוא שלכם ולהילחם מול צבא שלם. איך הייתם מגיבים? זה בדיוק מה שהרגישו האנשים של דוד. הם היו מותשים וטענו טענה מאוד הגיונית: ביהודה יראים, כלומר, אם אפילו כאן בתוך השטח שלנו אנחנו חיים בפחד מסכנת הרדיפה של שאול המלך, ואף כי ברור שזה מסוכן הרבה יותר ללכת להילחם מול מערכות, שזה צבא אויב ערוך ומסודר למלחמה. האנשים של דוד פחדו למצוא את עצמם מותקפים גם על ידי שאול וגם על ידי הפלשתים.
אולי תשאלו את עצמכם למה האנשים לא סמכו על ההבטחה הראשונה של ה' שהם יצליחו במלחמה. הסיבה היא שהתשובה הראשונה של ה' הבטיחה שהם יצילו את העיר, אבל לא הבטיחה ניצחון מוחלט, והאנשים חששו שתוך כדי הקרב חלק מהם עלולים להיפגע. דוד עצמו סמך על ה' בעיניים עצומות, אבל בגלל שהוא היה מנהיג שמתחשב באנשים שלו ורצה להרגיע אותם, הוא פנה ושאל את ה' פעם נוספת. רק כאשר ה' ענה שוב והבטיח להם מפורשות שהם ינצחו בקלות ובלי שאף אחד מהם ייפגע, האנשים נרגעו, האמינו לדברים והסכימו לצאת אל הקרב.