הימלטותו של דוד מפני המלך הרודף אחריו מאופיינת בתנועה מתמדת ובהשגחה עליונה המגינה עליו. חיי המנוסה מאלצים אותו למצוא מסתור באזורים קשים ובלתי נגישים, כאשר הישרדותו תלויה הן בבחירת מקומות המחסה והן בעזרה נסתרת.
המונח בַּמְּצָדוֹת מתייחס למקומות משומרים ומוגנים [מצודת ציון]. אלו היו מקומות מבוצרים בראשי ההרים ששימשו לעיתים כמקומות מחסה לרועים [ביאור שטיינזלץ], או סלעים גבוהים במיוחד הממוקמים בלב המדבר [רד"ק, אברבנאל]. הכתוב מציין כי דוד ישב גם במצדות וגם בָּהָר, והפרשנים מסבירים כי הדבר מעיד על נדידה חסרת מנוח; דוד לא נשאר במקום קבוע, אלא נע ונד מפעם לפעם בין הסלעים הגבוהים שבמדבר לבין הר מסוים באזור מדבר זיף [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, יש המפרשים כי הציון וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר זִ֑יף אינו מקום נפרד, אלא פירוט והרחבה של מיקום המצדות והסלעים הגבוהים שהוזכרו בתחילת הדברים [רד"ק].
המתיחות מגיעה לשיאה כאשר שאול מחפש את דוד כׇּל הַיָּמִים, כלומר באופן רציף וללא הרף [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי כן, וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים בְּיָדוֹ. הסיבה לכך ששאול לא הצליח ללכוד את דוד נובעת משילוב של טקטיקה וסיוע אנושי המכוונים מלמעלה. עצם העובדה שדוד נדד ממקום למקום מנעה משאול למצוא אותו בנקודה ידועה וקבועה. בנוסף לכך, דוד ידע מראש על כל פעם שבה יצא שאול למסע בעקבותיו, משום שעבדי שאול אהבו את דוד ודאגו לגלות את אוזנו ולמסור לו מידע בסתר מבעוד מועד [אברבנאל].