גיוס צבאי נרחב משמש לא פעם מסווה למטרות נסתרות, כאשר מנהיג מנצל איום חיצוני כדי לקדם מאבק פנימי. הפועל וַיְשַׁמַּע מבטא פעולה של הזעקה, קריאה ואסיפה של לוחמי העם, הנעשית באמצעות כרוז או קול תרועה המקבץ את ההמונים [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת ההתקהלות, לָצוּר, היא להקיף את העיר במצור כדי להצר לה ולכבוש אותה [מצודת ציון].
למרות שהפסוק מציין במפורש שמטרת שאול הייתה להילחם בדוד, מתוך המהלך העלילוני עולה כי שאול פעל בתחבולה. הוא הכריז על גיוס כללי למלחמה וירידה לקעילה, אך הסתיר מפני העם את זהות האויב. המטרה הייתה לגרום ללוחמים לחשוב שהם יוצאים לקרב מול הפלשתים, בעוד שכוונתו האמיתית הייתה ללכוד את דוד ואנשיו [מלבי"ם].
בעקבות שמועה זו על גיוס הצבא, פנה דוד לשאול באורים ותומים אם שאול אכן ירד אליו ואם אנשי קעילה יסגירו אותו, וה' השיב לו בחיוב על שתי השאלות. עובדה זו מעוררת קושי אמוני: כיצד ייתכן שתשובת ה' לא התקיימה בפועל, שהרי דוד ברח, שאול לא ירד לקעילה והתושבים לא הסגירו אותו? על כך מוצגים שני הסברים המשלימים זה את זה [אברבנאל]: ההסבר הראשון קובע כי הידיעה האלוהית מראש אינה מבטלת את הבחירה החופשית של האדם. ה' הציג את השתלשלות העניינים הצפויה, אך דוד בחר לנצל את חירותו ולהימלט וכך שינה את התוצאה. ההסבר השני והמרכזי יותר מבהיר כי שאלתו של דוד כלל לא נסובה על אירועי העתיד, אלא על כוונתם העכשווית של המעורבים. ה' חשף בפני דוד את האמת באותו הרגע: ששאול אכן מתכוון לרדת, ושאנשי קעילה מוכנים להסגירו. ברגע שדוד הבין את המציאות ואת רצונם של הסובבים אותו, הוא חמק מן המקום, וכך נמנעה התרחשות האירועים מבלי שיהיה בכך פגם בידיעת ה'.