אנשיו של דוד, הנרדפים והמותשים, מגיבים בחרדה להצעה לצאת למלחמה, ומציגים טענה הגיונית המבוססת על קל וחומר (כמשמעות המילים ואף כי [מצודת ציון]).
הפרשנים מסכימים כי טענתם המרכזית של האנשים נובעת ממצבם הרגיש: ביהודה יראים – אם כאן, בתוך נחלת השבט שלנו, אנו חיים בפחד מתמיד מסכנת הרדיפה של שאול המלך, מדוע שנוסיף על עצמנו סכנה נוספת וניכנס אל מערכות, כלומר אל מול צבא אויב ערוך ומסודר למלחמה [מצודת ציון]? הרי שאול בוודאי לא יבוא לעזרתנו [ביאור שטיינזלץ], ובעצם היציאה לקעילה (שנכתבת בספרים המדויקים קעלה ללא האות יו"ד [מנחת שי]) אנו עלולים למצוא את עצמנו מותקפים מבית ומחוץ [מלבי"ם].
אך מעבר לפחד הטבעי, עולה השאלה מדוע אנשי דוד לא בטחו בהבטחה האלוהית הראשונה שניתנה להם לצאת ולהילחם. המפרשים מציעים לכך כמה סיבות המשלימות זו את זו סביב ניסוחה של התשובה האלוהית הראשונה:
גישה אחת מסבירה כי התשובה הייתה מסופקת וכללה רק הבטחה מותנית – שאם יילחמו אכן יצילו את העיר, אך ללא הבטחה מפורשת לניצחון ודאי. חוסר הבהירות הזה הזכיר לאנשים את האסון שאירע במלחמת פילגש בגבעה עקב אי-הבנה דומה של דבר ה' [רלב"ג]. בנוסף, הלשון שבה השתמש ה' בפעם הראשונה רמזה שיכו רק חלק מהאויב, מה שהותיר סכנה להתארגנות מחדש ולמתקפת נגד של הפלשתים [מלבי"ם]. חשש נוסף היה שאמנם קעילה תינצל כפי שהובטח, אך תוך כדי המלחמה עלולים רבים מאנשי דוד לאבד את חייהם [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים פה אחד כי דוד עצמו היה בטוח לחלוטין בהבטחה הראשונה של ה', והחלטתו לשאול שוב באורים ותומים נבעה אך ורק מתוך התחשבות באנשיו וברצון ליישב את דעתם. רק כאשר ה' ענה בשנית והבטיח בצורה מפורשת "אני נותן את פלשתים בידך" – כדבר העובר מיד ליד ללא שום אבדות – נרגעו אנשי דוד, האמינו לדברים, והסכימו לצאת עמו לקרב [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, חומת אנך].