ברגעי משבר עמוקים של רדיפה ופחד, מתגלה ברית החברות הייחודית בין דוד ליהונתן בשיאה. דברי העידוד של יהונתן אינם רק נחמה רגשית, אלא הצהרה פוליטית ואמונית ברורה על עתיד המלוכה בישראל ועל השגחת ה׳.
יהונתן פותח בהבטחה לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי, כלומר, הוא לא יצליח לתפוס אותך [ביאור שטיינזלץ] מאחר שאינו יודע היכן אתה מסתתר [מלבי"ם]. הבטחה זו מעוררת שאלה פילוסופית על כוחה של הבחירה החופשית: כיצד יכול יהונתן להבטיח ששאול לא יפגע בדוד, הרי הבחירה להרע מסורה בידי האדם? התשובה היא שאמנם ה׳ אינו שולל משאול את הבחירה החופשית לרדוף ולטמון רשתות, אך הוא מתערב ומשגיח שדוד לא ייפול לתוכן [אלשיך]. מעבר לכך, ייסורי הנדודים והפחד שדוד חווה כעת אינם מקריים, אלא משמשים כדין של חסד המנקה אותו מעוונותיו ובכך מציל אותו ממוות [אלשיך].
מכאן עובר יהונתן להכרזה על העתיד: וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, כדבר ה׳ [ביאור שטיינזלץ] ובזכות הציבור [מלבי"ם]. מתוך השלמה מלאה עם חילופי השלטון, יהונתן אומר: וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה. המשמעות היא להיות השני למלך, והוא מבקש זאת מדוד מתוך ידידות עמוקה, תוך שהוא מצהיר שבית אביו יהיה כפוף לדוד [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בסיום דבריו, חושף יהונתן את המניע הנסתר שמאחורי מעשי אביו: וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן. שאול מודע לכך שדוד עתיד למלוך, ככל הנראה בעקבות השמועות שהתפשטו על משיחתו של דוד [רד"ק]. הפרשנים נחלקו באשר להשפעה הפסיכולוגית של ידיעה זו על שאול. גישה אחת סבורה כי הידיעה הפנימית שדוד ינצח מחלישה את ידיו של שאול, גורמת לו לפחד, ומונעת ממנו לרדוף את דוד במלוא העוצמה [מלבי"ם, אלשיך]. מנגד, יש הסבורים כי דווקא משום ששאול יודע בתוך לבו את האמת, למרות שאינו מודה בה בגלוי, תסכולו גובר והוא רודף אחרי דוד מתוך כעס גדול [ביאור שטיינזלץ].