המרדף מגיע לנקודת שיא מתוחה, כאשר שני המחנות נמצאים בקרבה עצומה זה לזה ורק מכשול טופוגרפי מפריד ביניהם. שאול ואנשיו עמדו מצד אחד של ההר, שמתואר כסלע, בעוד דוד ואנשיו עמדו מן העבר השני [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
במצב זה, דוד היה נֶחְפָּז לָלֶכֶת. הפרשנים מסבירים כי מדובר במצב של טרדה, חופזה ומהירות עצומה, שבו דוד ניסה לברוח ככל יכולתו מפני שאול [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על פי מדרש המובא בפירוש [רד"ק], הלחץ העצום ותחושת חוסר המוצא הובילו את דוד, ברגע של חרדה, להטיל ספק בהבטחתו של שמואל הנביא כי הוא עתיד למלוך. דוד חשב בליבו כי כל אדם כוזב, כולל שמואל, שכן הנה הוא עומד ליפול בידי שאול. בתגובה לכך, ה׳ זימן את הצלתו המיידית של דוד על ידי שליח פתאומי, כדי להוכיח את נאמנות דבריו של שמואל.
כאשר שאול זיהה שדוד מנסה להימלט, הוא שינה את מערכו הטקטי ושאול ואנשיו החלו להיות עֹטְרִים אל דוד. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא הקפה וסיבוב מכל עבר. הפועל נגזר מהמילה עטרה, שכן כוחותיו של שאול הקיפו את ההר משני צדדיו וסגרו על דוד ואנשיו במעגל, ממש כפי שעטרה מקיפה וסובבת את הראש כולו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
מטרת ההקפה הייתה לְתׇפְשָׂם, כלומר לאחוז בהם בחזקה [מצודת ציון]. הטבעת נסגרה לחלוטין, ודוד ואנשיו היו נצורים וחסרי אונים, רגע אחד בלבד לפני תפיסתם, עד שהגיעה אותה התערבות מפתיעה שאילצה את שאול לסגת [רד"ק].