הפלשתים פותחים במתקפה על קעילה, אחת מערי יהודה, כשהם ממקדים את פגיעתם במרכזים החקלאיים של העיר. מאחורי הקלעים של אירוע זה עומדת כוונה אלוהית: ה' זימן את הסיטואציה כדי לאפשר לדוד לקיים את מצוות הצלת ישראל, ובזכות כך לזכות בהשגחה והצלה בעצמו [אלשיך].
הכתוב מציין כי הפלשתים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה. הבחירה במילה "בקעילה" במקום "על קעילה", מלמדת שלא היה מדובר במלחמה של ממש שנועדה להטיל מצור ולכבוש את חומות העיר, אלא בחדירה של גדוד שודדים אל תוך גבולות העיר כדי להילחם באנשיה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר למעשיהם של הפלשתים, הכתוב מתאר כי וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת־הַגֳּרָנוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שֹׁסִים משמעותה בוזזים. מאחר שככל הנראה לא היה בעיר רכוש רב, הפלשתים פנו לשדוד את תבואת הגרנות [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, ישנה גישה המבחינה בין ביזה לבין שיסוי; בעוד שהבוזז לוקח רכוש לתועלתו האישית, מטרתו של ה"שוסה" היא השחתה בלבד. לפי פירוש זה, הפלשתים כלל לא באו לקחת תבואה ופירות, אלא נכנסו כדי לרמוס ולהשחית את התבן והקש שנותרו בגורן [מלבי"ם].
הידיעה על המתקפה מובאת אל דוד במילה לֵאמֹר, המעידה על ציפייה לתגובתו. הבשורה נועדה לעורר את דוד לשאול בה' באמצעות האורים והתומים האם לצאת למסע חילוץ. היציאה למערכה זו לא נועדה לשם לקיחת שלל, אלא לשם קיום מצווה והושיע את תושבי העיר [אלשיך, אברבנאל].