הנביא מציב אתגר ישיר ונוקב מול ההנהגה המצרית, המעמיד בסימן שאלה את ערכה האמיתי של חכמתם המהוללת אל מול הגזרות האלוהיות. הפנייה מופנית ישירות לפרעה, תוך עקיצה על יומרתו להיות בן למלכים ולחכמים הבקיא בהליכות העולם. אם פרעה ויועציו אכן כה חכמים, תמוה מדוע אינם מסוגלים להבין את אשר נגזר עליהם [אבן עזרא].
הדרישה כלפי פרעה היא להציג את יועציו: אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזוהי שאלת לעג – היכן הם אותם חכמים כעת, והאם יוכלו להגיד לפרעה כיצד להינצל מהפורענות העתידית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רד"ק מפרש את הצירוף אַיָּם אֵפוֹא ככפל עניין במילים שונות שנועד להדגשה, המבטא כי למרות כל חכמתם אינם מסוגלים לחזות את העתיד. לעומתו, מלבי"ם מזהה הבחנה לשונית מדויקת בין המילים: המילה אַיָּם שואלת האם החכמים נמצאים כאן קרוב וזמינים לייעץ, בעוד המילה אֵפוֹא (המורכבת מהמילים "אי פה") מרחיבה את השאלה ותוהה האם חכמים כאלה קיימים בכלל במקום כלשהו במציאות. לטענתו, אילו באמת היה בנמצא חכם המבין את גזרת ה', הוא לא היה מטעה את פרעה בהבלי שווא מתחילה. שד"ל מוסיף מבחינה תחבירית כי המילים אַיָּם אֵפוֹא צריכות להיקרא ברצף כביטוי אחד מחובר, וזאת בניגוד לחלוקת טעמי המקרא המקובלת שבה נפלה לדעתו טעות.
המשך הפסוק מציב בפני החכמים שתי משימות: וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ. סדר הפעולות נראה הפוך, שהרי הידיעה אמורה להקדים את ההגדה. שד"ל מסביר כי הכוונה היא שיגידו לך את העתיד אם אכן ידעו אותו קודם, ואז מוסיף הפסוק ומוכיח אותם – האם הם בכלל מסוגלים לדעת את אשר נגזר. מצודת דוד מבאר את המילה וְיֵדְעוּ כדרישה מהחכמים להתחכם ולנסות לפענח את התוכנית האלוהית, ולו רק כדי שיוכלו להישמר מפניה.
התוכנית האלוהית עצמה מתוארת במילים מַה יָּעַץ ה' צְבָאוֹת עַל מִצְרָיִם. המונח יָּעַץ מתפרש כאן כגזרה וכפורענות שה' תכנן להביא עליהם, בדומה לאויב המייעץ ומתכנן אסטרטגיה כיצד לתקוף ולפגוע [רד"ק].