מכת היובש הפוקדת את יאור מצרים מביאה עמה קריסה כלכלית הפוגעת קשות בתעשיית הטקסטיל והדיג המקומית. הפסוק מתמקד באכזבתם העמוקה של בעלי המלאכה, אשר מאבדים את פרנסתם בעקבות חוסר המים. פרנסתם של עֹבְדֵי פִשְׁתִּים, שהם מגדלי הפשתן על גדות הנהר [רש"י] או הפועלים העוסקים במלאכה הכבדה של עיבודו, תיפגע באורח אנוש. תעשייה זו דורשת כמויות מים עצומות כדי לשרות בהם את הפשתן, ובהיעדר מים, אף אם נותר חומר גלם משנים קודמות, לא ניתן להמשיך בעבודה [שד"ל]. בשל כך, פועלים אלו וּבֹשׁוּ, כלומר יתביישו ויתאכזבו מאיבוד תקוותם להשתכר.
באשר למילה שְׂרִיקוֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולת הסירוק; זהו פשתן שעבר סירוק במסרק מיוחד כדי להפריד את סיביו ולנקותו מפסולת. מנגד, יש המפרשים כי המילה אינה מתארת את הפשתן עצמו אלא את האומנים הסורקים אותו [שד"ל]. גישה שלישית גורסת כי מדובר בכינוי לזן משובח, יוקרתי ומובחר של פשתן שהיה נפוץ במצרים העתיקה [מלבי"ם, אבן עזרא, רד"ק].
המילה חוֹרָי חותמת את הפסוק ומעוררת מחלוקת פרשנית מרתקת, הנחלקת לשלושה כיוונים מרכזיים. הפירוש הראשון והנפוץ קושר את המילה לנקבים וחורים. לפי גישה זו, הפסוק מדבר על אלו שוְאֹרְגִים רשתות ומצודות דגים העשויות חורים חורים. מאחר שהנהר יבש ואין עוד דגים, גם אורגי הרשתות נותרים חסרי עבודה ומתביישים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הפירוש השני מזהה את המילה עם הצבע הלבן, ורואה בה תיאור לאריגים ובגדי פשתן לבנים ומהודרים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שלישית וייחודית מציעה קריאה שונה לחלוטין: המילה אינה מתארת בגד או רשת, אלא את פניהם של האורגים. לפי פירוש זה, המילה נגזרת מלשון חיוורון, והיא משלימה את תחילת הפסוק; כשם שעובדי הפשתים יבושו, כך פניהם של האורגים ילבינו ויחוירו מרוב כלימה, אכזבה ועוגמת נפש על אובדן פרנסתם [שד"ל, מלבי"ם].