ההנהגה המצרית, שאמורה הייתה להדריך את העם ולשמור עליו, קורסת לתוך אשליות וטעויות הרות גורל. במקום להוביל את הממלכה בבטחה, השרים והיועצים הבכירים שוקעים בשאננות שקרית, מפתים זה את זה, ובכך גוררים את האומה כולה אל עברי פחת.
הפרשנים מסכימים כי המילה נואלו מצביעה על כך ששרי העיר צוען הפכו לאווילים ואיבדו את חכמתם, עד שנותרו ללא כל פתרון למשבר [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. במקביל, נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף, כלומר שרי העיר נף (עיר מצרית שלעיתים נקראת גם מף [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]) הוסתו ופותו. רוב הפרשנים מציינים כי המילה נשאו נגזרת מאותו שורש של חטא עץ הדעת, כאשר חוה אמרה "הנחש השיאני" [רש"י, מנחת שי, שד"ל, אבן עזרא]. משמעות פיתוי זה היא הסרת הפחד; השרים הוטעו להאמין כי הם מוגנים מכל רעה ומפני האויב, ופיתחו תחושת ביטחון כוזבת [שד"ל, מלבי"ם, רד"ק]. יש המוסיפים כי השורש רומז גם להתנשאות וגאווה בלב השרים, שהבטיחו לעצמם שלום [מלבי"ם]. על פי הרקע ההיסטורי שמביא המלבי"ם, צוען הייתה הבירה העתיקה ממנה יצאו השליטים, אך שרי נף הקטנים מהם מרדו בהם, מה שהוביל לפיצול מצרים לשנים עשר שבטים יריבים ולמלחמת אחים הרסנית.
כתוצאה מעיוורונם, השרים הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם. מי ששוגה בדעתו קרוי "תועה", ולכן השרים, שהלכו שולל אחר עצתם הנבערה, הבטיחו לעם ניצחון במלחמה והטעו את ההמונים [מצודת דוד, מצודת ציון]. הם הסתמכו על חכמתם וסברו ששום רעה לא תבוא, אך למעשה לא חזו את האסון הקרב [רד"ק]. אגב כך, יש להקפיד על קריאת המילה התעו ללא האות וי"ו בתחילתה, בניגוד למה שהודפס בטעות בחלק מהספרים הישנים [מנחת שי].
את הביטוי פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ מפרשת הגישה המרכזית ככינוי לשרים, לנכבדים ולקציני המשפחות בעם. מנהיגים אלו נמשלו לאבן פינה בבניין, שהיא אבן בולטת וחשובה שכל העם נשען עליה [אבן עזרא, שד"ל, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אולם במקום לייצב את הממלכה, אותן "פינות" הנהיגו את העם אל התהום [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי הצירוף מתייחס למצרים עצמה, שהייתה ראש הממלכה ופינת השבטים, ואותה התעו והכשילו חכמיה [רד"ק, מצודת דוד].