בעידן של תמורה רוחנית ומדינית, שתי אימפריות גדולות ויריבות מניחות את נשקן ומכוננות ביניהן קשר חדש. יריבות העבר מפנה את מקומה להכרה משותפת, לשלום ולתנועה חופשית בין העמים.
הפרשנים מבהירים כי מְסִלָּה היא דרך כבושה וברורה, שתאפשר מעבר תמידי ונוח בין המדינות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה אַשּׁוּרָה משמעותה אל אשור [אבן עזרא]. דרך זו אינה רק תשתית פיזית, אלא ביטוי למצב של שלום, אהבה ואחווה בין עמים שבעבר היו מתגרים ונלחמים זה בזה [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. בעקבות שלום זה, ירבו תושבי המדינות לבוא אלה באלה. יש הממקמים נבואה זו מבחינה היסטורית בתקופת המלכים שלאחר אלכסנדר, ומפרשים את המילים וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר כקשרי חיתון שייווצרו בין בתי המלוכה של שתי האימפריות בתקופות של הפוגה ממלחמות [שד"ל].
בביאור סוף הפסוק, וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר, עולה מחלוקת פרשנית לגבי מהות העבודה. גישה אחת מפרשת את הדברים כפשוטם, ולפיה המצרים יהיו כפופים ויעבדו את מלך אשור [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילה את במשמעות של עם. לפי פירוש זה, מצרים ואשור יעבדו יחד את ה' בזבח ובמנחה. הרקע להתעוררות הרוחנית המשותפת נובע מכך שהניצולים ממגפת מחנה אשור יראו את פלאי ה' ויכירו בגדולתו, וכך יעשו גם המצרים, מה שיוביל את שתי האומות לעבוד את ה' מתוך קרבה ואחווה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].