נפילתה של אימפריה אדירה מלווה בשבירה מורלית ופסיכולוגית עמוקה, שבה הגבורה הצבאית מפנה את מקומה לאימה משתקת. התזמון של אירועים אלו, המרומז במילים בַּיּוֹם הַהוּא, מתייחס לתקופה שבה מלך אשור החריב את מצרים ולאחר מכן ניגף בעצמו בירושלים [רד"ק], או לרגע שבו המצרים יראו כיצד גזירותיו של ה' מתגשמות לנגד עיניהם [אבן עזרא].
הדימוי כַּנָּשִׁים מבטא שבירה מוחלטת של רוח הלחימה. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו משל לחולשה גופנית, רפיון ידיים ומורך לב של אנשי המלחמה, שמאבדים את היכולת להילחם באויביהם. מזווית רוחנית יותר, מצב זה משקף את שורשה של האומה המצרית, שכן השר של מצרים בפמליה של מעלה נמשל לנקבה ביחס לשרי שאר האומות [חומת אנך].
הפסוק מתאר את הבהלה המצרית בשני ממדים משלימים: וְחָרַד וּפָחַד. חרד משמעו רעדה ובהלה פתאומית מפני איום מוחשי וחדש שניצב מול העיניים, בעוד שהמילה פחד מתארת אימה מתמשכת ויומיומית מפני סכנה עתידית או נעלמה [מלבי"ם].
הגורם לכל אותה אימה הוא תְּנוּפַת יַד ה', כלומר ההכרה בכך שהמכה מונחתת עליהם מאת ה' [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מזאת, החרדה המצרית תהיה כה קיצונית, עד שאפילו "תנופה" שהיא אך ורק רמיזה קלה והנפה קטנה של היד, בניגוד להרמה ממשית וכבדה, תספיק כדי לעורר בהם בהלה פתאומית ופחד מתמיד מפני הבאות [מלבי"ם].