בעתיד לבוא יתחדש העולם, ושלוש המעצמות הגדולות שבעבר היו אויבות זו לזו ישכנו בשלום ויזכו לברכה אלוהית [ביאור שטיינזלץ]. חזון זה של ברכה מעורר מחלוקת עקרונית בקרב המפרשים בשאלה למי בדיוק היא מכוונת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהברכה מופנית לכל אחת משלוש האומות המוזכרות, כאשר כל אומה זוכה לתואר מיוחד בעקבות שינוי רוחני שתעבור [רד"ק, מצודת דוד]. בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם מתייחס למצרים, שיזכו לברכה ולהגדרה כעם ה' משום שישובו להאמין בו ויקימו לו מזבח בפרהסיה [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר מתייחס לאשור, שיזכו לברכה משום שיכירו בכך שהמאורעות שפקדו אותם לא היו מקרה עיוור, אלא מעשה ידיו של ה', ויודו שהוא האלוהים הבלעדי [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל מתייחס לישראל, שהם נחלתו הנצחית של ה' ומאמינים בו מאז ומקדם [מצודת דוד, רד"ק]. על פי תפיסה זו, בעוד שמצרים ואשור יזכו לקרבה לה' עקב התעוררותם הרוחנית, מעמדם של ישראל הוא נצחי ומהותי, ואילו קרבתן של שאר האומות היא זמנית או תלויה בנסיבות [אבן עזרא]. יש המוסיפים כי הברכה מתבטאת בכך שמצרים ואשור יכירו במעלתם הייחודית של ישראל כעם ה', בעקבות הניסים שנעשו להם ביציאת מצרים ובמפלת אשור, ומתוך הכרה זו האומות עצמן יברכו את ישראל [מלבי"ם].
לעומת גישה אוניברסלית זו, קיימת מסורת פרשנית ולפיה הברכה כולה, על כל חלקיה, מכוונת אך ורק לעם ישראל [רש"י, שד"ל]. לפי פירוש זה, בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם אינו מדבר על המצרים, אלא על ישראל שה' בחר בהם להיות לו לעם עוד בהיותם משועבדים במצרים. בדומה לכך, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר מתאר את בני ישראל שראו את גבורותיו וניסיו של ה' במפלתו של סנחריב מלך אשור, ובעקבות ניסים אלו שבו בתשובה והפכו כאילו נבראו מחדש על ידי ה' [רש"י].
מבחינה היסטורית, יש שרואים את התגשמות הברכה הזו בתקופת בית שני. בתקופה זו, אף על פי שישראל לא היו חזקים צבאית ממצרים ומאשור, הם היו מבורכים ומצליחים יותר, וזכו לשלום יחסי בגבולם יותר משאר הארצות. מצב זה נמשך עד שהחלו לעזוב את התורה ולאמץ מנהגי גויים, אז החלו ליפול במלחמות [שד"ל].