קריסתה של מעצמה אינה נובעת תמיד מאויב חיצוני, אלא פעמים רבות מקריסה פנימית של ההנהגה והחכמה. ה׳ מכה את מנהיגי האומה באובדן עמוק של שיקול הדעת, וכך הופכים היועצים שאמורים להוביל את המדינה לאלו שמובילים אותה למעגל של טעויות הרסניות ומשפילות.
הפרשנים מסכימים כי הבלבול והשחתת החכמה של מצרים באים ישירות מאת ה׳, אשר שיבש את עצתם ואת תכסיסי המלחמה שלהם [מצודת דוד, רד"ק]. המילה מָסַךְ מבטאת פעולה של מזיגה ועירוב משקים, ובפרט מזיגת מים לתוך יין כדי להכשירו לשתייה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. ה׳ כביכול עירב ומזג לתוך רוחם הטבעית של המצרים רוח חדשה ומשובשת [שד"ל]. רוח זו מכונה עִוְעִים, מילה נדירה שהפרשנים מזהים את שורשה במילים עוה או עות, המבטאות עיוות, עקימות וסטייה מן הדרך הישרה [אבן עזרא, מצודת ציון, שד"ל]. מדובר ברוח של טירוף הדעת, אשליות ובלבול עמוק [רש"י, שטיינזלץ], כאשר כפילות האותיות במילה מדגישה את עוצמת השיגעון [מלבי"ם].
בעקבות התערבות אלוהית זו, התוצאה היא וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם. השרים הגדולים ויועצי פרעה, שכל תפקידם היה להדריך ולייעץ, הם אלו שמתעים ומכשילים את העם בכל מעשיהם [רד"ק, שד"ל]. אגב כך, יש המבחינים בשינוי הלשוני בפסוק המתייחס למצרים פעם בלשון נקבה ופעם בלשון זכר, ומסבירים כי לשון הנקבה מתייחסת למצרים ככנסייה וכישות מדינית, בעוד לשון הזכר מתייחסת לעם עצמו [רד"ק].
מצבם המביך של מנהיגי מצרים נמשל לשיכור: כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ. המילה בְּקִיאוֹ מתארת את פליטת המזון והחזרתו החוצה בעקבות שכרות מופלגת [מצודת ציון, שד"ל]. הפרשנים מציעים מספר גוונים לתיאור משפיל זה. גישה אחת מסבירה שהשיכור כה מבולבל וחסר אונים עד שהוא מקיא ומתגלגל ומדשדש בתוך הקיא של עצמו מבלי לדעת מה לעשות [מצודת דוד, רד"ק], או שאחרים לועגים לו ומתעתעים בו והוא כלל אינו מבין זאת [שד"ל]. גישה אחרת מתארת מצב קיצוני שבו השיכור תועה וחוזר לשתות את הקיא של עצמו מתוך דמיון שזהו יין, וכך המנהיגים הותעו לעשות מעשים הנוגדים את הטבע האנושי, מעשים שהארץ תקיא מתוכה [מלבי"ם]. מבעד לכל הפירושים, הדימוי ממחיש כיצד החכמה שהמצרים התהדרו בה נעלמה לחלוטין, ובמקומה הם נידונים ליפול שוב ושוב באותן טעויות קודמות ודוחות [שטיינזלץ].