מכת היובש הפוקדת את המרחב מוצגת במלוא חומרתה, תוך תיאור קריסתה של מערכת המים הענפה שעליה נשענת המדינה, החל מהנהרות הגדולים ועד לצמחיית הגדות.
המילה וְהֶאֶזְנִיחוּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון עזיבה וריחוק. הנהרות הגדולים יעזבו את מימיהם [מצודת דוד, רד"ק], או שהנילוס הגדול יזנח את התעלות הקטנות שהוא נוהג למלא בשעת גאותו [מלבי"ם]. המלבי"ם מדגיש כי השורש ז.נ.ח מבטא עזיבה מתוך תיעוב וריחוק מוחלט. מנגד, יש המפרשים כי בני האדם הם אלו שיעזבו את הנהרות החרבים [אבן עזרא]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי משמעות המילה היא סירחון, שכן המים המעטים שיישארו יעמדו במקומם ויעלו באשה [שד"ל]. קו מחשבה המשלב בין הדברים מתאר כיצד התמעטות המים תחשוף את הטיט, שיהפוך לרפש, ובעקבות כך המקום ייזנח [רש"י].
תהליך ההתייבשות ממשיך במילים דָּלְלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר. המילה דָּלְלוּ מתארת את היחלשות המים והתמעטותם, בדומה לאדם דל וחולה [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם], או לחלופין, את סילוקם והרמתם של המים ממקומם עד להיווצרות יובש מוחלט [מצודת ציון, רד"ק].
לגבי זהותם של יְאֹרֵי מָצוֹר, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתעלות מים עמוקות, טבעיות או מעשה ידי אדם, שנחפרו סביב הערים כדי לשמש חפירות מגן ולאגור מים לתקופות של מצור ומלחמה, בהן האויב עלול לנתק את מקורות המים [רש"י, אבן עזרא, מצודות, מלבי"ם]. הכתוב מדגיש שאפילו מאגרי חירום עמוקים אלו יחרבו לגמרי. גישה שניה מפרשת את המילה מתוך הקשר גיאוגרפי, ורואה במילה "מצור" שם נרדף לארץ מצרים, כלומר הנהרות העמוקים של מצרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, הפגיעה האקולוגית ניכרת גם בצמחייה: קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ. צמחי המים והדשאים הרגילים לשגשג על גדות היאורים בזכות שפע המים, יוכחדו [רוב הפרשנים]. הסוף מזוהה כצמח לח במיוחד, דוגמת הגומא, והתייבשותו מדגישה את חומרת הבצורת שכן לא נותרה לחות כלל [מלבי"ם]. משמעות המילה קָמֵלוּ היא כריתה והתייבשות. כאשר מקורות המים נעלמים, הקנים מפסיקים לצמוח, מתייבשים לחלוטין, ונשברים ונופלים מאליהם מרוב יובש [רש"י, מצודות].