התייבשותו של נהר הנילוס מביאה לקריסה מוחלטת של הכלכלה והתשתיות במצרים. משבר זה פוגע אנושות בתעשיית הדיג ובמערכות ניתוב המים, ומוביל לשבר פיזי של המבנים ולייאוש עמוק בקרב הפועלים שפרנסתם אבדה.
המילה שָׁתֹתֶיהָ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כיסודות. הכוונה היא ליסודות של הסכרים, התעלות והבריכות שנבנו כדי לאגור מים ולצוד דגים. כאשר היאור יחרב, יסודות אלו יתפוררו ויהפכו חסרי תועלת [רש"י, מצודות, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כרשתות הדיג שיישארו ריקות [רד"ק], או כזרמי מים שופעים [מלבי"ם]. גישה שונה לחלוטין לוקחת את המילה למשמעות מושאלת, ורואה בה כינוי לאנשים הנכבדים, שהם "יסודות" העם, או לחלופין לאורגים ולמייצרי משקאות [שד"ל].
אותם יסודות או אנשים יהיו מְדֻכָּאִים, כלומר שבורים, רצוצים וכתותים [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. שבר זה מתאר הן את קריסת המבנים עצמם והן את העוני והדיכאון שיכו בפועלים [מלבי"ם].
הביטוי עֹשֵׂי שֶׂכֶר מתייחס לבוני הסכרים. אף על פי שהמילה נכתבת באות שי"ן, הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא סכירה וחסימה של מים. מדובר בפועלים שחוסמים את מי הנהר הגולשים כדי ליצור בריכות מלאכותיות לגידול ולציד דגים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי]. גישה אחרת מפרשת את המילה כפשוטה, מלשון שכר ושכירות, כלומר פועלים פשוטים העובדים למחייתם. לפי פירוש זה, הכתוב מנגיד בין המעמדות במצרים ומדגיש כי האסון יפגע בכולם יחד, החל מהנכבדים ועד לאחרון הפועלים השכירים. פירוש נוסף מציע כי מדובר ביצרני שיכר ובירה [שד"ל].
סופו של הפסוק, אַגְמֵי נָפֶשׁ, זוכה לשלושה כיווני פרשנות עיקריים. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של מים נחים ושקטים, מלשון מנוחה ונופש, שכן מי האגמים עומדים במקומם ואינם זורמים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. הגישה השנייה קושרת את המילה "נפש" לבעלי חיים או לבני אדם, ומפרשת שאלו אגמים שבהם שורצות נפשות הדגים [אבן עזרא, רד"ק], או אגמים שנבנו לצורך קיום חיי הנפש של האדם [שטיינזלץ]. הגישה השלישית מציעה קריאה שונה מעט, ולפיה יש להבין את הביטוי כאילו נכתב באות עי"ן, "עגמי נפש", מה שמבטא את עוגמת הנפש, העצב והצער העמוק של הפועלים שאיבדו את מקור פרנסתם [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל].