ישעיהו, פרק י״ט, פסוק י״ג

קרה לכם פעם שהלכתם אחרי מישהו שהיה אמור לדעת את הדרך, אבל בסוף גיליתם שהוא בעצמו התבלבל ולקח את כולם למקום הלא נכון? זה בדיוק מה שקרה במצרים העתיקה. השרים והיועצים החשובים של מצרים היו אמורים להדריך את העם ולשמור עליו. אבל במקום לפעול בחכמה, שרי העיר המצרית צוען נואלו, כלומר הם איבדו את החכמה שלהם, הפכו לטיפשים ולא ידעו איך לפתור את הבעיות של המדינה. באותו הזמן, שרי העיר נף נִשְּׁאוּ. המילה הזו מזכירה את מה שקרה בגן עדן כשהנחש פיתה את חוה. השרים האלה פשוט פיתו והטעו אחד את השני לחשוב שהם מוגנים לגמרי. הם התמלאו בגאווה, הרגישו בטוחים מדי, וחשבו ששום רעה לא תבוא עליהם. בגלל העיוורון והשאננות שלהם, הם הִתְעוּ את מצרים. הם הבטיחו לעם שניצחון מתקרב ושהכל יהיה בסדר, אבל בעצם הובילו את ההמונים אל תוך צרה גדולה. הפסוק קורא למנהיגים והקצינים האלה פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ. תדמיינו אבן פינה בבניין, שהיא האבן הבולטת והכי חשובה שעליה נשען כל המבנה. המנהיגים היו אמורים להיות כמו האבן הזו ולהחזיק את העם יציב וחזק. אבל במקום לייצב את המדינה, אותן פינות חשובות שגו בדעתן וגרמו לכל העם ליפול.