הנבואה חוזה קריסה חברתית חמורה שתיגרם בעקבות סילוקם של עמודי התווך של האומה. ההנהגה על כל גווניה – הצבאית, האזרחית, השכלית והרוחנית – תילקח מן העם, מה שיותיר את החברה ללא הדמויות החיוניות לקיומה ולתיקונה [רד"ק, שטיינזלץ].
תחילה מוזכר שַׂר חֲמִשִּׁים, המייצג את אובדן הסמכות. תואר זה מצביע על תפקיד צבאי מוגדר [שד"ל, שטיינזלץ], וממחיש כי לא רק שרים בכירים יאבדו את משרתם, אלא אפילו שרים זוטרים, והשררה תתבטל לחלוטין [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. במישור הרוחני, התואר מסמל מנהיגים הבקיאים במשא ומתן בחמישה חומשי תורה, או מתורגמני ציבור ותיקים [רד"ק].
לצדו ייעלם גם נְשׂוּא פָנִים. זהו אדם בעל מעמד חברתי רם, שאינו מושל מתוקף חוק או כוח, אלא שדבריו מתקבלים ונשמעים מתוך כבוד רב, אהבה או יראה, מבלי שיפקפקו בבקשותיו [מלבי"ם, שד"ל]. כבודו עשוי לנבוע מעושרו וגדולתו האזרחית, או לחלופין ממעלתו הרוחנית, שבזכותה נושאים פנים לכל דורו [רד"ק].
דמות נוספת שתישלל היא יוֹעֵץ. הפרשנים מסכימים כי מדובר במנהיגים המכוונים את דרכו של העם, אך נחלקים באופיים. יש המפרשים זאת כיועצים מדיניים ואזרחיים, המפקחים על ענייני המלכות ועל עסקים שבין אדם לחברו [מלבי"ם, רד"ק]. לעומתם, גישה אחרת רואה בו יועץ רוחני, בעל הידע האסטרונומי וההלכתי הנדרש כדי לעבר שנים ולקבוע חודשים [רש"י, רד"ק].
ביחס לתואר חֲכַם חֲרָשִׁים, הדעות חלוקות בהתאם למשמעות השורש של המילה חֲרָשִׁים:
גישה אחת קושרת זאת לאומנות ומדע, ומתארת אדם שהוא אומן מומחה [אבן עזרא], או חוקר המעמיק ו"חורש" בשדות המדע והיצירה [מלבי"ם]. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון מחשבה, ומתארת אדם בעל חכמה עמוקה, שהוא חכם על חכמים אחרים ומעמיד תלמידים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. גישה שלישית וייחודית דורשת את המילה מלשון חירשות, ומסבירה שמדובר בתלמיד חכם כה גדול, שבעת שהוא פותח בדברי תורה, כל השאר משתתקים ונעשים כחירשים לעומתו [רש"י, רד"ק]. מנגד, יש המזהים דמות זו דווקא כמומחה למלאכת הכישוף [שד"ל].
לבסוף, הפסוק מזכיר את נְבוֹן לָחַשׁ. גם כאן הפירושים סובבים סביב מהותו של הלחש:
בהיבט התקשורתי, מדובר באדם נבון היודע לטעון ולהסביר את דבריו בצורה מדויקת, בחשאי ובנחת [רד"ק, שטיינזלץ]. בהיבט התורני, רוב הפרשנים מזהים אותו כאדם בעל הבנה עמוקה, שראוי למסור לו את סתרי התורה (כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה), המועברים באופן מסורתי בלחש מפה לאוזן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המונח כפשוטו, כאדם הבקיא בסודות טבעיים, סגולות ולחשים מעשיים, כגון לחישה לנחשים ולחיות [מלבי"ם, אבן עזרא, שד"ל].