גאוותן של בנות ירושלים ורדיפתן אחר מותרות וקישוטים עתידות להסתיים בשבר גדול, כאשר כל סממני הפאר וההדר יוחלפו בכיעור, חולי וסמלי אבלות. הנביא מונה שורה של ניגודים חריפים הממחישים את עומק הנפילה.
במקום הבֹּשֶׂם שבו השתמשו הנשים כדי לטפח את בשרן ולהפיץ ריח ניחוח, יבוא מַק. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בריקבון, המסה וצחנה של הבשר עצמו, עד שלא ניתן יהיה להתבשם עוד. לעומת זאת, יש המציעים פירוש שונה לחלוטין, ולפיו המק הוא אבק של עצים רקובים המשמש כתרופה. לפי גישה זו, הנשים ייאלצו להמיר את בשמיהן באבקות רפואיות כדי לטפל בפצעי בעליהן שיחזרו מוכים מהמלחמה [שד"ל].
תחת החֲגוֹרָה המפוארת שעטו על מותניהן, תבוא נִקְפָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במכות, חבורות ופציעות קשות בגוף, שלא יאפשרו להן לחגור חגורה כלל. מנגד, בהמשך לקו הפרשני הקודם, יש הסבורים כי המילה מתארת רטייה ותחבושת, שכן הנשים יקרעו את חגורותיהן היקרות כדי לחבוש את פצעי הגברים [שד"ל].
במקום מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה, תבוא קׇרְחָה. רוב הפרשנים מזהים את המעשה המקשה עם תסרוקת מהודרת, שבה השיער סודר והוקשה בקפידה לכדי מבנה אחיד ומעוצב. תחת הפאר שבראשן, שערן ינשור ממחלה או ייתלש לאות אבל. דעה נוספת קושרת את הביטוי לתכשיטי זהב יוקרתיים שנעשו במלאכת הקשה וריקוע, שיוחלפו גם הם בקרחת מגונה [רש"י, מצודת דוד].
את מקומו של הפְּתִיגִיל תתפוס מַחֲגֹרֶת שָׂק פשוטה וקצרה של ימי אבל. המילה פתיגיל היא יחידאית במקרא, והפרשנים הציעו לה מספר הסברים. ההבנה הרווחת היא שמדובר בבגד עליון יוקרתי, חלוק דק מרוקם או חגורת משי רחבה ומהודרת שנלבשה בימי שמחה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. יש שדרשו את המילה כחיבור של המילים פתי, שמשמעותו רחב, וגיל, שמשמעותו שמחה, או כפתיל חמוד ונעים [מצודת ציון, שד"ל]. פירוש ייחודי אחר מחלק את המילה לשתיים, פתי גיל, ומסביר כי מדובר באיברי הגוף הפנימיים המביאים לידי גילה, שעתה יכוסו בשק עקב החורבן [רש"י].
את רצף הפורענויות חותמות המילים כִּי תַ֖חַת יֹֽפִי. הפירוש הפשוט והמקובל ביותר הוא שכל העליבות והייסורים הללו הם תמורה הולמת וראויה ליופי החיצוני שבו התגאו והשתחצנו הנשים בעבר [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, פרשנים רבים מסתמכים על מסורת חז"ל ולפיה המילה כִּי אינה מילת חיבור, אלא שם עצם שמשמעותו כווייה. לפיכך, משמעות הביטוי היא שעל בשרן תוטבע כווייה מכוערת במקום יופיין הקודם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת את המילה מלשון קיא, ללמד שמיאוס וסחי יבואו במקום היופי [שד"ל].