מנהיגי העם, שאמורים להיות מגיני הצדק ושומרי החוק, עומדים למשפט פומבי על בגידתם בתפקידם. ה' אינו שולח שליחים, אלא מתייצב בעצמו כתובע וכשופט מול האליטה השלטונית, ומציג בפניהם את הראיות להשחתתם.
המילים בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם מתארות כניסה לעימות משפטי, שבו ה' ניגש כבעל דין כדי לחקור ולשקול את מעשי המנהיגים במאזני צדק [מלבי"ם, שד"ל]. התביעה מופנית אל זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו. הפרשנים מסבירים כי האשמה מוטלת עליהם משתי סיבות עיקריות: ראשית, הם עצמם עשקו את דלת העם; ושנית, מתוקף תפקידם הייתה להם חובה למחות ולהוכיח את החוטאים, אך הם בחרו לשתוק [רש"י, רד"ק]. הפירוש מדגיש את האירוניה החריפה במצב זה: כיצד אתם מעיזים לשפוט את העם, כאשר אתם בעצמכם הפושעים? [אבן עזרא]. יש המחלקים את האשמה בהתאם לתפקידים: הזקנים, שהם המדריכים הרוחניים, מואשמים בהשחתת העם ומעשיו הטובים, ואילו השרים, שאמורים לדאוג למשפט צדק בין אדם לחברו, מואשמים בעושק ישיר [מלבי"ם].
טענתו המרכזית של ה' נפתחת במילה וְאַתֶּם, המשמשת כאן במשמעות של "אבל אתם" [מצודת ציון], כהנגדה חריפה לייעודם המקורי. ה' פונה אליהם ואומר: הייתם אמורים להגן ולשמור, אך במקום זאת החרבתם [שד"ל]. הפועל בִּעַרְתֶּם מתפרש על ידי רוב המפרשים מלשון רעייה ואכילה, בדומה לבהמה המלחכת ומשחיתה שדה זר [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. הַכֶּרֶם הוא משל מובהק לעם ישראל. המנהיגים, שהיו אמורים להיות נוטרי הכרם, הפכו לחיות הרועות בו ואוכלות אותו בכל פה [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. גישה נוספת רואה בהשחתת הכרם גם פן מעשי של גזל, בכך שהמנהיגים כילו את היבול ולא השאירו ממנו את המתנות החקלאיות המיועדות לעניים וללויים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה מדרשית ולפיה חלק זה של הפסוק מופנה דווקא לאומות העולם, שהחריבו את כרמו של ה' מעבר למה שנגזר עליו [רש"י].
בסוף הפסוק, הנביא עובר מן המשל אל המציאות המוחשית. גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם מתארת את חוסר החמלה של המנהיגים כלפי החלשים ביותר בחברה [מצודת דוד]. ה' מציין עובדה זו בפירוש משום שהיא מהווה ראיה ניצחת שלא ניתן להכחישה: התביעה אינה תיאורטית, שכן אם יחפשו בבתי המנהיגים, ימצאו שם עדיין את בגדיו וכליו של העני שאותו עשקו וגזלו [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. על דרך הדרש, יש שפירשו כי המושג "עני" מתייחס למצבו הרוחני של הדור, שהיה עני במעשים טובים [רש"י].