תוכחת הנביא עוברת מביקורת על ההנהגה לביקורת חברתית נוקבת המופנית כלפי נשות המעמד הגבוה בירושלים. התיאור מציג חברה ריקנית המרוכזת בחיצוניות, באופנה ובתחרות על תשומת לב, כאשר הנשים משתמשות בשפת גוף פיתויית כדי להרשים את סביבתן.
הפנייה וַיֹּאמֶר ה' מכוונת כלפי אותן נשים בעלות השפעה שמשלו בעם [רש"י]. האזכור הספציפי של בְּנוֹת צִיּוֹן נובע מכך שציון הייתה עיר המלוכה, והנשים התגאו ביופיין ברחובות דווקא בתקופה שבה רוב הארץ הייתה חרבה [רד"ק]. מעבר לכך, חומרת חטאן גדולה במיוחד משום שהשם "ציון" רומז לשכינה, והתנהגותן פגמה בקשר הרוחני הזה [חומת אנך].
הנביא מתאר את התנשאותן באומרו יַעַן כִּי גָבְהוּ, משום שהן צעדו בקומה זקופה מתוך גאווה [מצודת דוד, רד"ק], וניסו להיראות גבוהות במכוון [ביאור שטיינזלץ]. הן הלכו נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כלומר הרימו את גרונן והטו אותו מצד לצד כדי להפגין את יופיין ולמשוך את מבטיהם של הגברים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת בחז"ל מסבירה כי כדי להיראות גבוהות ובולטות יותר, אישה ארוכה הייתה מהלכת בכוונה בין שתי נשים קצרות קומה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
לגבי המילים וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים. הגישה המרכזית היא שמדובר בלשון הבטה, קריצה ורמיזה בעיניים כלפי גברים כדי שימשכו אחריהן [רש"י, אבן עזרא, מצודות, רד"ק]. הפירוש השני קושר את המילה לצבע ה"סיקרא" (אדום) ולכחול, כלומר הנשים היו מאפרות וצובעות את עיניהן בהגזמה [רש"י, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. יש המשלבים את הפירושים ומסבירים כי הן היו מושחות את עיניהן באיפור בולט, ואז קורצות ומסקרות את סביבתן כדי לראות מי מתבונן בהן [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
סגנון הליכתן מתואר במילים הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה. רוב הפרשנים מסבירים שמדובר בהליכה גאוותנית ורכה, שבה האישה נראית כאילו היא צפה מעל הקרקע או מעל פני המים [רש"י, אבן עזרא, מצודות]. דעה אחרת גוזרת את המילה מהשורש "טף" (ילדים), ומסבירה שהן צעדו בצעדים קטנים, כעין צעדי ריקוד, כדי לעורר גירוי [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, יש המפרשים שהן היו קושרות תוספות שיער ופאות נכריות כדי שייראו גבוהות ו"טפופות" [רש"י].
לבסוף, המילים וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה מתארות כיצד השתמשו ברגליהן למשיכת תשומת לב. פירוש אחד הוא שהן ענדו תכשיטים, פעמונים או כבלים ("עכסים") על קרסוליהן, שהשמיעו קול צלצול בכל צעד שמטרתו למשוך את הגברים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים קושרים את המילה ל"עכס", שהוא ארס של נחש; על פי פירוש זה, כאשר הנשים היו חולפות על פני בחורים בשוק, הן היו דורסות את רגליהם במכוון עם נעליהן ורומזות להם, ובכך היו מחדירות בהם את "ארס" התאווה ויצר הרע [רש"י, מצודות, מלבי"ם]. אחרים מסבירים שהכוונה היא לנעילת נעליים עבות או לנענוע הרגליים באופנים שונים כדי לבלוט [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].