ישעיהו, פרק ג׳, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם לראות מישהו שעושה הכול רק כדי שכולם יסתכלו עליו ויגידו כמה הוא יפה ומיוחד? הנביא מספר לנו על נשים עשירות וחשובות שגרו בירושלים, ונקראות בְּנוֹת צִיּוֹן. במקום להתנהג בענווה, במיוחד בזמן שבו חלקים אחרים בארץ היו חרבים, הן היו עסוקות רק בעצמן, בחיצוניות שלהן ובתשומת הלב של הסביבה. ה' כועס על ההתנהגות הגאוותנית שלהן, והנביא מתאר בדיוק איך הן התנהגו. המילים יַעַן כִּי גָבְהוּ אומרות שהן הלכו בקומה זקופה מאוד מתוך גאווה, וניסו להיראות גבוהות יותר מכולם. הן הלכו נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כלומר הרימו את הצוואר שלהן והזיזו אותו מצד לצד כדי להשוויץ ולגרום לאנשים להסתכל עליהן. בנוסף, המילים וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם מתארות איך הן היו קורצות ורומזות בעיניים שלהן כדי למשוך את תשומת הלב של מי שעבר ברחוב. אפילו צורת ההליכה שלהן נועדה למשוך מבטים. הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה מסביר שהן צעדו בצעדים קטנים, כמו סוג של ריקוד בולט. ולבסוף, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה אומר שהן ענדו תכשיטים ופעמונים קטנים על הרגליים. בכל פעם שהן עשו צעד, הפעמונים השמיעו קול צלצול, וכך כל מי שהיה באזור היה חייב לסובב את הראש ולהסתכל. הנביא מלמד אותנו כאן ביקורת על חברה שבה אנשים עסוקים רק בלהראות לכולם כמה הם יפים וחשובים מבחוץ, במקום להיות טובים וצנועים מבפנים.