ימי תפארתה של ירושלים באים אל קיצם, והמולת העיר מפנה את מקומה לדממה של שבר וייאוש. המילים וְאָנוּ וְאָבְלוּ מבטאות צער, אנחה ואנינות עמוקה. רוב הפרשנים מסכימים כי פְּתָחֶיהָ מתייחסים לשערי העיר ולפתחי הבתים. שערים אלו, שבעבר המו אדם, יעמדו אבלים ושוממים בשל חסרון האנשים והעובדה שאין עוד יוצא ובא בהם [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. יש המפרשים כי התיאור מכוון גם לאנשים עצמם, כך שיושבי השערים יקוננו ויערכו הספדים בכל פתח ופתח [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
המילה וְנִקָּתָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של התרוקנות מוחלטת. העיר תהיה "נקייה" וריקה מתושביה, מנכסיה ומכל טובה, בדומה לביטוי "ניקיון שיניים" המבטא רעב וחוסר כול [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
עם זאת, גישה פרשנית ייחודית מציעה כי המילה נגזרת מהמושג פטור מעונש. על פי מנהג קדום, נאסר על אלמנות להתאבל על גיבורים שנפלו בקרב כדי שלא להחליש את רוח העם, וביום מותם נהגו לחגוג את תהילתם. אולם, לנוכח אובדן כל הגיבורים והייאוש הכללי שישתלט על העיר, האלמנה או העיר ציון תהיה "נקייה" ופטורה מאשמה על אבלה הפומבי, שכן לא נותרה עוד תקווה ואין על מה להגן [מלבי"ם].
בסיום הפסוק, הצירוף לָאָרֶץ תֵּשֵׁב מתאר את מצבה הסופי של ציון, וניתן להבינו בשני רבדים. ברובד המטאפורי והרגשי, זהו ביטוי לנפילה ממעמד גבוה לשפלות עמוקה. העיר מדומה לאבלה היושבת על הארץ ומקוננת על בניה שאבדו, בדומה למנהגי האבלות של תשעה באב [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. ברובד הפיזי, תיאור הישיבה על הארץ מבטא את החורבן הממשי, שבו חומות העיר, מגדליה ובתיה יקרסו וייפלו עד עפר [רד"ק].