זעקה אלוהית נוקבת מופנית כלפי מנהיגיה המושחתים של החברה, תוך דרישת דין וחשבון על ניצול אכזרי של החלשים. התוכחה חושפת מערכת של דיכוי, שבה בעלי הכוח אינם מסתפקים בגזל ממונם של האזרחים, אלא רומסים ומשפילים אותם עד עפר. השאלה המוצגת אינה רטורית בלבד, אלא מבקשת להתחקות אחר שורש החמדנות. שאלה זו קשורה ישירות להמשך הנבואה: ה' שואל מדוע השרים אינם שבעים לעולם ונאלצים לעשוק ולקחת שוחד, והתשובה נעוצה באורח חייהן הראוותני של נשותיהם, "בנות ציון". הדרישה הבלתי פוסקת של הנשים לתכשיטי יוקרה היא שדוחקת את המנהיגים לגזול ולעשוק את העם [מלבי"ם].
המילה מַלָּכֶם נכתבת כמילה אחת אך נקראת כשתי מילים, מַה לָּכֶם, כאשר האות ה"א נשמטה ונבלעה בדגש של האות למ"ד [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומנחת שי]. משמעות הפנייה היא דרישה להצדקה: מניין ההיתר ובאיזו זכות אתם עושים מעשים אלו? [שד"ל]. כאשר ה' אומר עַמִּי, הכוונה היא באופן ספציפי לעניים. הם נקראים "עמו של ה'" משום שאין להם כל משענת או עזרה אנושית, וה' הוא היחיד שפורס את חסותו עליהם [רד"ק].
הפעלים תְּדַכְּאוּ וכן תִּטְחָנוּ מתפרשים בקרב רוב הפרשנים כמטאפורה לדיכוי מוחלט, אלימות פיזית, רמיסה וביזוי עמוק, במיוחד במסגרת עיוות הדין. עם זאת, ישנה הבחנה לשונית ורעיונית מדויקת בין שתי הפעולות: פעולת הדיכוי נעשית באמצעות מכתש ועלי, ונועדה לחומרים גסים וגדולים כדי לפרקם לחתיכות קטנות. לעומת זאת, פעולת הטחינה נעשית בריחיים, ונועדה להפוך חומרים דקים לאבק ולקמח. על פי משל זה, המנהיגים תחילה "מדכאים" את העשירים, שהם "גדולים" בנכסיהם, ומוחצים אותם תחת לחץ כלכלי עד שהם הופכים לעניים ודלים. לאחר מכן, הם לוקחים את אותם עניים ו"טוחנים" את פניהם עד דק, והופכים אותם לעפר ואבק [מלבי"ם].
החתימה נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת נועדה להבהיר כי למרות שהשרים סבורים שמעשיהם נסתרים ואיש אינו רואה את גזלת העני המוחבאת בבתיהם, ה' מעיד שהוא יודע הכל. כאדון על צבאות מעלה ומטה, הוא צופה במעשיהם ועתיד לשפוט אותם על כך [רד"ק].