התמוטטותה של חברה מתחילה כאשר נשמטים תחתיה כל יסודות היציבות והביטחון שעליהם היא נשענת. לאחר שהנביא הוכיח את העם על ביטחונם בבשר ודם במקום בה', הוא מבהיר כעת כיצד תילקח מהם כל הנהגה ומשענת ארצית, כדי להמחיש את שבריריות הכוח האנושי [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
השימוש בתואר הָאָדוֹן בא להדגיש את אדנותו המוחלטת של ה' על הבריאה; בידו להרוס ולבנות, להשביע ולהרעיב. אילו העם היה מכיר באדנותו האמיתית, הם לא היו חוטאים ויוצאים מרשותו, אך מכיוון ששמו את מבטחם בשרים ובמנהיגים, ה' מסיר אותם כדי להוכיח מי הוא האדון האמיתי [רד"ק, אברבנאל].
הביטוי מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה מהווה כפילות לשונית של זכר ונקבה, שנועדה לחזק ולהקיף את כל סוגי התמיכה והסיוע שעליהם נשענת המדינה [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. בלשון המקרא, צורת הזכר מסמלת עצם חזק וגדול, ואילו צורת הנקבה מסמלת עצם חלש וקטן יותר. מכאן שה' מסיר מהם הן את המשענות המרכזיות והאיתנות, והן את המשענות הקטנות והרפות [מלבי"ם, אברבנאל].
באשר לביאור כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן־מָיִם, קיימות במקורות מספר שכבות פרשניות:
הרובד הראשון והפשטני מתייחס לצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר של האדם. ה' יסיר את מטה הלחם והמים, כך שגם אם לא יגוועו ברעב של ממש, לא יהיה להם ביטחון באספקת המזון [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הכוונה היא שלא ימצאו עוד בעיר עשירים ונדיבי לב שיוכלו להחזיק כושלים ולספק לחם ומים לדלים ולחלשים [מצודת דוד, מלבי"ם].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במשל. "לחם" ו"מים" אינם מזון פיזי, אלא דימוי למנהיגים ולגדולי הדור שעליהם נשענת החברה [שד"ל]. לחם, שכוחו רב בהזנת האדם, מסמל את "המשען החזק" – אנשים בעלי מעלה טבעית ואמיתית, כגון גיבורים, שופטים ונביאים. לעומת זאת, מים, שכוחם חלש יותר ורק מסייעים לעיכול המזון, מסמלים את "המשענה הרפה" – אנשים שמעלתם נובעת רק מתוקף מינוי ושררה, כגון שרי חמישים ויועצים [אברבנאל].
על גבי רובד זה, מבוססת גם דרשת חז"ל, המעתיקה את המושגים לעולם הרוחני של לימוד התורה. לפי תפיסה זו, הלחם והמים הם סוגי המזון הרוחני של האומה: מִשְׁעַן־לֶחֶם אלו בעלי התלמוד, המספקים את ההלכה המוצקה והמזינה, ואילו מִשְׁעַן־מָיִם אלו בעלי האגדה, שדבריהם מושכים את לבו של אדם כמים [רש"י, אברבנאל].