חברה המאבדת את הבושה ומתגאה בקלקוליה המוסריים, חורצת במו ידיה את גורלה. כאשר הרוע מפסיק להסתתר במחשכים והופך לנורמה גלויה, הפורענות אינה עונש חיצוני אלא תוצאה ישירה של הרס עצמי.
הביטוי עָנְתָה בָּם משמעותו העידה נגדם [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות להבנת המילים הַכָּרַת פְּנֵיהֶם:
הגישה הראשונה מתמקדת בתווי הפנים ובחכמת הפרצוף. לפי קו חשיבה זה, פניהם של החוטאים מסגירות את פנימיותם המושחתת. הזיוף, הצביעות והאדישות לאפשרות של תיקון ניכרים על פניהם באופן כה ברור, עד שהפנים עצמן משמשות כעדים המייתרים את הצורך בעדות חיצונית [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, מובא רעיון לפיו אף שאדם יכול לשלוט בטבעו הרע באמצעות שכלו, חוטאים אלו אינם מתאמצים לעשות זאת, ומעשיהם הרעים תואמים לחלוטין לרוע הניכר בפרצופם [חומת אנך].
הגישה השנייה מפרשת את המילה הַכָּרַת מלשון עזות מצח וחוצפה. כלומר, עזות הפנים וחסרון הבושה שלהם הם אלו שמעידים על רשעותם [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, רד"ק בשם ר' יוסף קמחי].
גישה שלישית קושרת את הביטוי למושג המשפטי של "הכרת פנים", ומפרשת כי עוונם המרכזי הניכר בהם הוא עיוות הדין ומשוא פנים במשפט [רש"י, רד"ק בשם תרגום יונתן].
החומרה במעשיהם אינה רק בעצם החטא, אלא באובדן המוחלט של הבושה. המילים לֹא כִחֵדוּ מתפרשות כאי-הסתרה [מצודת ציון]. אדם שמסתיר את חטאיו מוכיח שיש בו עדיין מעט בושה, אך חוטאים אלו, בדומה לאנשי סדום, מבצעים את עבירותיהם – ובפרט חטאים שבין אדם לחברו – בפרהסיה ובאופן גלוי [אבן עזרא, מלבי"ם].
קיימת מחלוקת כיצד בדיוק הם מגידים את חטאתם. יש המפרשים זאת כפשוטו: בחברה כה מקולקלת, האנשים מספרים ומתפארים בחטאיהם הנסתרים בקול רם ומרצונם החופשי [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, יש הטוענים כי ההגדה אינה נעשית בדיבור אלא במעשה; עצם ביצוע החטאים בפומבי וללא מורא מהווה הכרזה והגדה על רשעותם [שד"ל, רש"י].
סופו של תהליך זה הוא אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה. הפרשנים מסכימים כי במעשיהם, החוטאים אינם מרמים איש מלבד את עצמם. הרעה שהם עושים לזולת חוזרת אליהם ופוגעת בהם, והם ממיטים על עצמם פורענות ואובדן בחייהם, כמו גם אובדן לנפשם לאחר מותם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. חברה המתנהלת בעזות פנים שכזו מאבדת את חוסנה ואמונתה, ומביאה על עצמה את חורבנה [ביאור שטיינזלץ].