משבר מנהיגותי עמוק והיפוך מוחלט של הסדר החברתי פוקדים את העם, כאשר אלו שאמורים להוביל ולהדריך מנצלים את כוחם לרעה וגורמים לאובדן דרך מוסרי ורוחני.
בתחילת הפסוק נאמר עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל. המילה נֹגְשָׂיו מתייחסת ללוחצים, לשוטרים ולמנהיגים של העם. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה מְעוֹלֵל: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מ"עוללים", כלומר תינוקות וילדים. המנהיגים מתנהגים בחוסר בגרות, דעתם קלה והם חסרי יכולת הבחנה אמיתית בין טוב לרע. גישה נוספת רואה במילה זו לשון שחוק, לעג וליצנות, ולפיה המנהיגים מתייחסים לתפקידם בזלזול ומושלים בעם מתוך ליצנות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. פירוש שלישי קושר את המילה ל"עוללות" הכרם, ומסביר כי המנהיגים גוזלים, חומסים ובוזזים את העם [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, מוצגת עמדה ייחודית ולפיה העם הוא זה שמתלוצץ ולועג לנוגשי המס, משום שמצבם הכלכלי של האזרחים כה ירוד עד שלא נותר לנוגשים מה לקחת מהם [מלבי"ם].
ההידרדרות נמשכת במילים וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. רוב הפרשנים מבינים זאת כפשוטו או כמשל: נשים נואפות, או אנשים חלשים וקלי דעת הנמשלים לנשים, תפסו את השלטון. הדבר נובע מכך שהשרים שקעו בתאוותיהם, וכך הטו הנשים את לב המנהיגים ושלטו בהם בפועל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ, אברבנאל]. אולם, מסורת פרשנית אחרת קוראת את המילה "נשים" במשמעות של "נושים", כלומר בעלי חוב. לפי פירוש זה, ההשתעבוד הכלכלי כה כבד, עד שהנושים השתלטו על כל נכסי העם ומושלים בהם ביד רמה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, עובר לתאר את ההנהגה הרוחנית. המילה מְאַשְּׁרֶיךָ מוסברת על ידי רוב הפרשנים כמדריכים והמנהיגים, אלו שהיו אמורים ליישר את הדרך ולהוביל את העם בנתיב ישר ומאושר. תחת זאת, הם מַתְעִים את העם מדרך הישר. זווית שונה מעט מפרשת את המילה מלשון "אשריך" – אלו הם נביאי השקר ואנשי החנופה המשבחים את העם על מעשיהם הרעים, אומרים להם "אשריך", ובכך מטעים אותם לחשוב שדרכם נכונה [רד"ק, אברבנאל].
כתוצאה מהנהגה קלוקלת זו, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ. המילה בִּלֵּעוּ משמעותה השחתה, קלקול ואובדן מוחלט. הפרשנים מסכימים כי מנהיגי השקר לא רק שהובילו את העם בדרך רעה, אלא הם השחיתו וקלקלו לחלוטין את דרך האמת והתורה. הם עשו זאת בצורה כה יסודית, עד שהדרך המקורית "נבלעה", היטשטשה ואינה ניכרת עוד במציאות, כך שהעם נכשל בהליכתו ואינו יכול כלל למצוא את הדרך לשוב אליה [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, מלבי"ם].