עונשן של בנות ירושלים הגאוותניות מתואר כמהפך טראגי, שבו היופי והפאר שבהם התהדרו מפנים את מקומם לכיעור, למחלה ולהשפלה עמוקה.
המילה וְשִׂפַּח מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמכת צרעת או כמחלת עור קשה, בדומה למילה "ספחת", תוך חילוף האות סמ"ך בשי"ן. על פי המדרש, השימוש באות שי"ן רומז גם לכך שהנשים יהפכו לשפחות, או שראשן יתמלא במשפחות רבות של כינים [רש"י]. הנגע יכה בקָדְקֹד, שהוא אמצע הראש ומקום שביל השיער [מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים כאן על עקרון של מידה כנגד מידה: המקום שאותו נהגו הנשים לטפח, לחשוף ולהתגאות בו, יכוסה כעת בקרחת ובצרעת ממארת שתדכא את גאוותן [רד"ק, מלבי"ם, שד"ל, שטיינזלץ].
באשר לביטוי פָּתְהֵן יְעָרֶה, המילה יְעָרֶה מתפרשת כלשון גילוי וחשיפה, או כלשון שפיכה והרקה מתוך כלי. קיימות מספר גישות מרכזיות להבנת המילה פָּתְהֵן, והן מציגות סוגים שונים של השפלה:
הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של גילוי ערווה. המילה פָּתְהֵן נגזרת מהמילה "פותות" (צירי דלתות), כרמז לאחוריהן ולערוותן של הנשים, וכך נוצרת הקבלה בין המכה בקודקוד למעלה, לבין ההשפלה למטה [אבן עזרא]. לפי פירוש זה, סופן של תהלוכות האופנה הוא שהנשים יילקחו לשבי כשהן ערומות ומושפלות לעיני האויב [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
גישה שניה מתבססת על התלמוד וקושרת את המילה למונח הארמי המציין כלי קיבול. הנשים היפות קיוו ששרי האויב יחשקו בהן וייקחו אותן במרכבותיהם. כדי להפר את מחשבתן, ה' יגרום להן לשפוע דם נידה כמו כלי שמריקים ממנו נוזלים. עקב כך, הן יהפכו למאוסות בעיני השרים שישליכו אותן לארץ מתוך הקרונות [רש"י, מצודת דוד].
לעומת גישות אלו, יש הדוחים בתוקף את הפירוש המייחס לה' מעשה של גילוי ערווה, ורואים בכך פירוש מגונה שאינו מתאים להקשר. לפי דעה זו, המילה פָּתְהֵן היא מילה ארמית שמשמעותה "מצח", והעונש הוא חשיפת מצחן והליכתן ללא תכשיטי הראש המפוארים שלהן. השימוש המכוון של הנביא במילה ארמית נועד ללעוג לאותן נשים עשירות, שנהגו לשלב מילים זרות בדיבורן כדי להישמע מכובדות ולהתבדל מפשוטי העם [שד"ל].
פירושים נוספים מציעים כי הכוונה היא לפאת ראשן, כלומר שקצוות שערן יתגלו או ששערן ינשור לחלוטין [אבן עזרא, מלבי"ם]. בראייה רוחנית ורחבה יותר, כפי שמופיע בתרגום יונתן, משמעות הפסוק היא שה' יסיר מעליהן את כבודן וייקח את יקרן [רש"י, רד"ק].