ה' מתייצב באולם המשפט של ההיסטוריה, מוכן לעשות צדק ולשפוט את ברואיו. תמונה משפטית זו מציגה את האל לוקח על עצמו תפקיד פעיל ונוכח. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים לָרִיב וכן לָדִין אינן שמות עצם, אלא שמות פועל שמשמעותם "להריב" ו"להדין".
באשר לזהות הנידונים בפסוק, קיימות מספר גישות בקרב המפרשים. גישה אחת רואה בכך הכרזה אוניברסלית: ה' ניצב לשפוט את כל העולם ואת כל אומות העולם [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. מתוך כך נלמד קל וחומר: אם ה' שופט את כל הארץ ונותן לאיש כדרכיו, על אחת כמה וכמה שישפוט את עמו הקרוב אליו, ויתקן קודם כל את אנשי ביתו ומנהיגיו [רד"ק, אברבנאל].
מנגד, גישה אחרת ממקדת את הפסוק בעם ישראל בלבד. המילה עַמִּים אינה מתייחסת לאומות העולם, אלא משמעותה "רבים" [אבן עזרא], או שהיא מכוונת לכלל שבטי ישראל, שכן כל שבט בפני עצמו קרוי "עם" [מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, ה' מתייצב לעשות דין בעבור העם ונגד המנהיגים, השרים והזקנים שהשחיתו את דרכם ופגעו בהמון [שד"ל, מלבי"ם].
ייחודיות התמונה המשפטית מתבטאת בשימוש בשני פעלים שונים: נִצָּב וכן עֹמֵד. ה"עמידה" היא פעולה רגילה שהיא ההפך מישיבה, בעוד ה"הצבה" דורשת התאמצות והתחזקות מיוחדת, כמו עמידה דרוכה מול אויב או בעל דין. בהתאמה, המילה "ריב" מציינת את טענותיהם של בעלי הדין המסוכסכים, בעוד "דין" מבטא את חקירת המשפט האובייקטיבית על ידי השופט. מכאן עולה כי ה' מתפקד כאן בכפילות: הוא גם נִצָּב לָרִיב כבעל דין התובע את עלבון העשוקים ורב את ריבם מול המנהיגים, והוא גם עֹמֵד לָדִין כשופט עליון הפוסק את הדין [מלבי"ם].
לצד פירושים אלו, קיימת גישה מדרשית המדגישה את ההבדל ביחסו של ה' לישראל לעומת אומות העולם. לפי גישה זו, ה' נִצָּב לָרִיב את ריבם של ישראל כשהוא עומד, כדי לסיים את המשפט מהר ולא לדקדק עמהם יותר מדי. לעומת זאת, הוא עֹמֵד לָדִין עַמִּים, כאשר עמידה זו מבטאת עיכוב, כלומר הוא מאריך ומתעכב בדינן של אומות העולם [רש"י, אברבנאל].