התמוטטותה של אומה אינה רק תוצאה של משבר מדיני או כלכלי, אלא פועל יוצא ישיר של ריקבון מוסרי ורוחני. חורבנה של עיר הבירה גורר אחריו את הממלכה כולה, והסיבה לכך נעוצה בהתרסה גלויה ובוטה כלפי ה', שבאה לידי ביטוי בכל רובדי החיים.
הקריסה מתחילה בעיר המרכזית: כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל. נפילתה של ירושלים, עיר הממלכה, מובילה בהכרח לנפילת יהודה כולה [מלבי"ם]. קריסה זו מתבטאת בעוני חמור ובמצב שבו כולם חסרים ונפולים, ואין איש יכול לעזור לזולתו [רש"י, מצודת דוד]. מצב עגום זה מהווה למעשה את הסיבה לכך שמנהיגים מסרבים לקחת על עצמם את השלטון, שכן הם מבינים שהחורבן מוצדק ונובע ממעשיו הרעים של העם, שידעו מי ריבונם ובכל זאת כיוונו למרוד בו [אברבנאל].
הסיבה לאותו חורבן מפורטת בהמשך: כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה'. המילה ומעלליהם פירושה מעשיהם [מצודת ציון], והמילה אל משמעותה כאן היא "נגד" [שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי העם חטא בכך שכל דיבורם ומעשיהם היו מכוונים נגד ה', במטרה ברורה להכעיסו ולהקניטו. יתרה מכך, מדובר בהתנהלות צבועה: כלפי חוץ הם העמידו פנים שהם עובדים את ה', אך בפועל, דיבורם ומעשיהם חשפו מרד פנימי עמוק [מלבי"ם].
שיא החוצפה מתואר במילים לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ. המילה למרות משמעותה להמרות ולמרוד [רד"ק, מצודת ציון]. מבחינה לשונית, שורש המילה קשור למרירות, ומבטא את הכעס והמרירות שהם גורמים לה' בסרבנותם העיקשת לשמוע בקולו [שד"ל].
הביטוי עֵנֵי כְבוֹדוֹ זכה למספר התייחסויות המשלימות זו את זו. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לעשיית חטאים בפרהסיה, ממש לנגד עיניו הקדושות של ה', מה שמעצים את הכעס כלפיו [אבן עזרא, שד"ל]. מנגד, גישה אחרת רואה בכך ביטוי לתפיסתם המעוותת של החוטאים: הם מתנהגים כאילו עיניו של ה' הן כעיני בשר ודם, מתוך מחשבה שגויה שהוא אינו משגיח על מעשי הבריות ואינו רואה את צפונות לבם [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. מכיוון שלא ניתן לייחס לה' איברים גשמיים כמו עיניים, הכתוב מייחס אותן ל"כבודו", שכן כבודו הוא זה שמלא את כל העולם [מלבי"ם באור המילות].