חורבנה של ירושלים מביא עמו טרגדיה אנושית כבדה, המשמשת כהסבר הישיר לקינתן ולאבלן של בנות ציון שהוזכרו בנבואות הקודמות. הפנייה בפסוק היא לעיר ציון עצמה, והיא מתארת את אובדן הכוח האנושי והצבאי שלה [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ, אברבנאל].
המילה מְתַיִךְ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של אנשייך [מצודת דוד, מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ, אברבנאל]. מותם של אנשים אלו בחרב יוביל לכך שנשות העיר יתאלמנו ויתאבלו [אבן עזרא]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי אופיים של אותם אנשים. בעוד שחלק מן הפרשנים סבורים כי מדובר בגיבורים ואנשי צבא היוצאים למלחמה [רש"י, שד"ל], גישה אחרת מבחינה בינם לבין הגיבורים, ורואה במילה זו תיאור לאנשים חלשים שייפלו בחרב האויב בעודם בביתם, מבלי לצאת לקרב [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק מופיעה המילה וּגְבוּרָתֵךְ. הפרשנים מתמודדים עם השימוש במושג המופשט "גבורה", ומסבירים כי הכוונה המעשית היא לגיבורי העיר ולשליטיה [מצודת דוד, שד"ל, שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, המילה "מתי" מתחילת הפסוק נמשכת גם לחלקו השני, כך שיש לקרוא זאת כ"מתי גבורתך", כלומר אנשי גבורתך שעליהם סמכה העיר [אבן עזרא, רד"ק]. שד"ל מוסיף כי זהו ביטוי פיוטי המלמד כי זרועם של הגיבורים לא תושיע אותם.
גיבורים אלו, אף שלא ימסרו את עצמם לחרב אלא ייצאו באומץ להילחם מול האויב בשדה הקרב, ייפלו לבסוף במערכה משום שהאויב יגבר עליהם [מצודת דוד]. פירוש עמוק יותר מצביע על כך שהנביא בחר במכוון במילה המופשטת וּגְבוּרָתֵךְ כדי להדגיש שלא רק הגיבורים ימותו, אלא עצם הגבורה תיפול. הם לא ימותו כגיבורים המחרפים את נפשם שזכרם נשמר לדורות, אלא ייפלו כרכי לבב, ובכך יתגלה כי ביום הקרב לא נותרה בציון כל גבורה אמיתית [מלבי"ם].