קריסת מערכות החברה מתחילה כאשר הסדר הטבעי והכבוד ההדדי נרמסים. במצב של התפוררות חברתית, ההיררכיה המקובלת מתהפכת, ונוצרת מציאות כאוטית שבה איש הישר בעיניו יעשה, תוך רמיסת החלש וביזוי המבוגר והמכובד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ מתארות מצב של אנרכיה ודיכוי הדדי, הנובעים מהיעדר שלטון ראוי. בני האדם דוחפים, דוחקים ומשעבדים זה את זה מתוך כעס ומריבה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וְנִגַּשׂ מבטא לחץ ודוחק [מצודת ציון], ויש המדייקים כי מדובר בסחיטה כספית או כפייה לעבודת חינם, להבדיל מלחץ רגיל [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת גישה הפוכה לחלוטין ולפיה האומה נמצאת בשפל כה עמוק, עד שאיש אינו חפץ לקחת על עצמו תפקיד הנהגה. לפיכך, בני העם דוחקים ולוחצים זה את זה כדי לאלץ את חבריהם להסכים לקבל עליהם שררה [שד"ל].
התפוררות זו באה לידי ביטוי חריף בהמשך: יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד. משמעות המילה יִרְהֲבוּ היא התחזקות, גאווה, ניצחון ועזות פנים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון], והאות בי"ת במילה בַּזָּקֵן משמשת במשמעות של "על" [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הצעירים יתנשאו בגאווה על המבוגרים, ואנשים פחותי ערך יתרברבו על אנשים מכובדים. תופעה זו מנוגדת לטבע האנושי הדורש הכנעה מפני המכובד, וכן להוראות התורה המחייבות מתן כבוד לזקן [מלבי"ם, מצודת דוד]. מצב זה אינו בהכרח היעדר שלטון מוחלט, אלא מציאות שבה קבוצת אנשים שאינם ראויים אוחזת בהנהגה [ביאור שטיינזלץ]. בקו המחשבה הייחודי שלו, מפרש שד"ל כי המילה יִרְהֲבוּ פירושה הפצרה ודוחק, כלומר העם יפציר בזקנים ובמכובדים שוב ושוב כדי שיסכימו לשלוט עליו [שד"ל].
ברובד הדרשני, הפער בין ה"נער" ל"זקן" מוסבר כפער רוחני: מי שמרוקן ממצוות כנער, יתגאה וישלוט על מי שמלא במצוות כרימון. בדומה לכך, ה"נקלה" הוא אדם שעבירות חמורות נראות בעיניו קלות, והוא זה שישלוט באדם ה"נכבד", שעבורו גם עבירות קלות נחשבות כחמורות [רש"י, רד"ק].
נבואה קשה זו מהווה את נקודת השיא של הקללות שהטיח ישעיהו בעם, ועל פי חז"ל, רק לאחריה נחה דעתו של הנביא. הסיבה לכך קשורה לחשש מפני חילול ה'. אילו ה' היה מעניש את ישראל רק על חטאים שבין אדם למקום, אומות העולם היו עשויות לטעון שה' נוהג באכזריות כנגד בניו, שהרי אב אמור למחול על כבודו. אך כאשר החברה מגיעה לשפל מוסרי כה מכוער של ביזוי זקנים, מעשה שנחשב לחרפה בעיני כל העמים ומהווה פגיעה בכבוד שמים שאינה ניתנת למחילה, אומות העולם נאלצות להצדיק את דינו של ה'. הסבר נוסף לכך שנחה דעתו של הנביא הוא שבאופן טבעי הצדיקים נענשים על כך שאינם מוכיחים את דורם. אולם, כאשר עזות הפנים מגיעה לממדים שבהם נערים מתגאים על זקנים, ברור שאין ביד הצדיקים שום יכולת למחות, ובכך הם נפטרים מאחריותם להוכיח את העם וניצלים מעונש [חומת אנך].