יצא לכם פעם להכיר מישהו שמתעסק כל היום רק בבגדים היפים שלו ובתסרוקת שלו, ומרגיש שהוא יותר טוב מכולם בגלל זה? הנביא מספר לנו על בנות ירושלים שהתנהגו בדיוק כך. הן היו מאוד גאוותניות, והתעניינו רק בקישוטים, בבגדים יקרים ובמראה החיצוני שלהן. הנביא מזהיר אותן שהגאווה הזו תסתיים בעצב גדול, וכל הדברים היפים שהן התגאו בהם יתחלפו בדברים לא נעימים.
הוא מסביר שאת הריח הטוב של הבֹּשֶׂם שבו הן השתמשו, יחליף מַק, שהוא ריח רע מאוד של חולי. במקום לענוד חֲגוֹרָה מפוארת ויקרה על המותניים, תהיה להן נִקְפָּה, שזה אומר מכות קטנות וכאבים בגוף שלא יאפשרו להן לחגור חגורה כלל. במקום להתהדר במַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה, שזו תסרוקת מיוחדת ויפה שסידרו בקפידה, תהיה להן קׇרְחָה, כי שערן ינשור מרוב צער. במקום ללבוש פְּתִיגִיל, שהוא בגד יוקרתי, חגיגי ונעים, הן ילבשו מַחֲגֹרֶת שָׂק, שהיא בגד פשוט וקצר שלובשים כשאבלים ועצובים.
בסוף, הנביא מסכם ואומר כִּי תַ֖חַת יֹֽפִי. כלומר, כל העצב והכאב האלה מגיעים כתמורה לאותו יופי חיצוני שהן כל כך השוויצו בו בעבר.