תארו לעצמכם שאתם עומדים מול בעיה שנראית ענקית ומפחידה, ופתאום מישהו מגיע ואומר לכם שהכל בסדר ואין לכם מה לדאוג. זה בדיוק מה שקרה למלך אחז. שני מלכים אויבים התכוננו להילחם בו, והוא היה בלחץ גדול. אבל ה' שולח אליו את הנביא כדי להרגיע אותו לגמרי.
הנביא אומר למלך הִשָּׁמֵר. המילה הזו מזכירה לנו שמרים של יין, ששוקעים לאט לאט לתחתית החבית ונחים שם. הנביא בעצם אומר למלך: שב בשלווה ובנחת, אל תעשה שום דבר מתוך פאניקה. כדי להשלים את ההוראה הוא מוסיף וְהַשְׁקֵט, כלומר תרגיע את הרוח שלך ותרגיש בטוח.
הנביא ממשיך ואומר אַל־תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל־יֵרַךְ. הוא מבקש מהמלך לא לפחד מהאויבים בחוץ, וגם לא לתת ללב שלו להיות חלש ומפוחד מבפנים בגלל דברים קשים שקרו בעבר.
כדי להראות למלך עד כמה האויבים חלשים באמת, הנביא קורא להם מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה. אודים הם חתיכות עץ קטנות שמשתמשים בהן כדי לערבב את אש המדורה. כשהעץ נשרף כמעט לגמרי וכבר אי אפשר להחזיק אותו, פשוט זורקים אותו הצידה. הנביא מסביר למלך: המלכים האלה אולי נראים לך כמו לפידים בוערים ומסוכנים, אבל באמת הם רק קצוות של עצים שכבר נשרפו. אין להם כוח לשרוף שום דבר. כל מה שנשאר מהם זה רק קצת עשן. עשן יכול אולי להכאיב קצת בעיניים או להפחיד לרגע, אבל הוא מתנדף ברוח ונעלם.
הנביא מסביר שהעשן הזה הוא רק בָּחֳרִי־אַף, כלומר הכעס והגאווה של המלכים האלה. זה רק כעס של בני אדם, ומכיוון שאין כאן גזירה מאת ה', הכעס הזה פשוט יתפוגג וייעלם.
בסוף, הנביא מזכיר מי הם האויבים: רְצִין וַאֲרָם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ. רצין הוא מלך ארם, והמלך השני מוזכר רק בתור בן רמליהו. הנביא אפילו לא קורא לו בשמו הפרטי כדי לזלזל בו ולהראות שהוא בכלל לא בן של מלך אמיתי שירש את המלוכה, אלא אדם שתפס את השלטון בכוח, ולכן באמת שאין שום סיבה לפחד ממנו.