תארו לעצמכם שאתם צועדים ביום חם מאוד ומרגישים צמא גדול. פתאום, ממש מולכם, מתגלה מעיין של מים קרים, צלולים ומתוקים. האם הייתם מסתובבים, עוזבים את המעיין והולכים לחפש מים במקום אחר? ברור שלא. הנביא משתמש בדיוק ברעיון הזה כדי לשאול שאלה חשובה. הוא שואל האם אדם יעזוב מים נקיים וקרים שמפשירים מתוך שֶׁלֶג לְבָנוֹן, שזהו יער בארץ ישראל, וזורמים מתוך סלע, שנקרא מִצּוּר, ישר אל השדה, שנקרא שָׂדַי. אלו מים שמביאים ברכה ומגיעים ממש עד לאדם, כך שהוא אפילו לא צריך ללכת רחוק כדי לשתות מהם.
הנביא ממשיך ושואל האם הגיוני שאנשים יעזבו, כלומר יִנָּתְשׁוּ, מקור של מים נפלאים שפשוט מטפטפים וזורמים מעצמם, שנקראים נוֹזְלִים. אלו מַיִם זָרִים קָרִים, כלומר מים חיים שנובעים בזרם חזק ושופע ישר מהמקור הטבעי שלהם.
המים הנהדרים האלה הם בעצם משל לקשר המיוחד שלנו עם ה'. ה' הוא כמו מים קרים שנותנים חיים, חכמה וכוח לאדם עייף וצמא. הוא תמיד קרוב אלינו ונמצא שם בשבילנו בכל פעם שאנחנו קוראים לו. הנביא מסביר שזה פשוט לא הגיוני לעזוב את ה', בדיוק כמו שלא יעלה על הדעת לנטוש מעיין של מים קרים וטובים שנמצא ממש לידנו ונותן לנו שפע של חיים.