ירמיהו, פרק ד׳, פסוק כ״ב

קרה לכם פעם שפגשתם אדם שהוא ממש חכם בדברים מסוימים, אבל בדברים הכי חשובים הוא מתנהג בטיפשות? הנביא ירמיהו היה מאוד עצוב בגלל המלחמה שמתקרבת, וה׳ עונה לו ומסביר שהשורש של כל הצרות הוא שהעם התבלבל לגמרי בדרך המחשבה שלו. אם בני העם היו באמת חכמים ומבינים שה׳ מתייחס אליהם לפי המעשים שלהם, הם בכלל לא היו צריכים להתמודד עם מלחמה. ה׳ משתמש בכמה מילים כדי לתאר איך העם איבד את הדרך. הוא קורא להם אֱוִיל, שזה אדם שוטה שמטיל ספק בכל דבר. בגלל זה נאמר אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, כי חסרה להם ההבנה הברורה שה׳ קיים. ה׳ גם קורא להם בָּנִים סְכָלִים, כלומר ילדים טיפשים. למרות שהם הבנים של ה׳, ברגע שהם עזבו את דברו, כל חכמה אחרת שיש להם נחשבת לטיפשות. בנוסף נאמר עליהם וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, כי הם פשוט לא מצליחים להתבונן סביבם ולהבין דבר מתוך דבר. החלק הכי עצוב הוא הניגוד בהתנהגות שלהם. חכמה אמיתית אמורה לעזור לנו לבחור בטוב, אבל אצל העם המצב הפוך. הם חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, כלומר דווקא כשמדובר בעשיית דברים רעים הם פתאום מאוד פיקחים ומשתמשים בהרבה מחשבה וערמומיות. לעומת זאת וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ, הם לא משתמשים בשכל שלהם כדי לעשות טוב, והם אפילו שכחו לגמרי את הדרך הפשוטה והקלה ביותר לעשות מעשים טובים.