ירמיהו, פרק ד׳, פסוק כ׳

יצא לכם פעם לבנות מגדל גבוה מקוביות, ולראות איך ברגע אחד מכה קטנה מפילה את כולו? הנביא ירמיהו עצוב מאוד, כי משהו דומה קורה לעם ישראל. אסון רודף אסון, והצרות מגיעות בשרשרת מהירה בלי שיישאר זמן לנוח ולהתאושש. הוא קורא לזה שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר, כלומר צרה שמגיעה מיד אחרי צרה אחרת. קודם עשרת השבטים נאלצו לעזוב את בתיהם ולצאת לגלות, ועכשיו גם תושבי יהודה עומדים לצאת לגלות. הנביא אומר שהאסון הזה נִקְרָא, כלומר פשוט קרה והתרחש. הוא ממשיך ומתאר כִּי שֻׁדְּדָה כׇּל הָאָרֶץ, כל הארץ כולה נשדדה ונעשקה. החורבן קורה כל כך מהר ובחטף, ממש פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי. הנביא משתמש כאן בדימוי מיוחד וקורא לארמונות ולבתים החזקים בשמות אֹהָלַי וכן יְרִיעֹתָי, שהן הבדים שמכסים את האוהל. הוא עושה זאת כדי להראות לנו שברגע החורבן, אפילו הבניינים הכי חזקים וגדולים נופלים בקלות ובמהירות רבה, ממש כאילו היו אוהל פשוט מבד שנקרע ונופל ברגע אחד.