תהליך התשובה והתיקון הפנימי דורש הכנה מוקדמת של הנפש, בדומה להכנת הקרקע. הנביא קורא לעם להסיר את המחסומים הפנימיים המונעים מהם להתקרב אל ה'.
הקריאה הִמֹּלוּ לַה' אינה מתייחסת לפעולה פיזית, והפרשנים מסכימים כי היא מוסברת מיד בחלקו השני של המשפט: וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם [רד"ק]. המילה הִמֹּלוּ מבטאת פעולה של חיתוך וכריתה, בעוד המילה עָרְלוֹת משמעותה אוטם וחסימה [מצודת ציון]. לפיכך, הדרישה היא להסיר את אטימות הלב לשם ה', כדי שיוכלו להתבונן בדרכיו ולדבוק בו [מצודת דוד].
האטימות הזו מתוארת כערפל וסכלות המכסים את אור הנפש, עוטפים את הלב ומונעים ממנו להרגיש ולהתעורר אל הטוב, עד כדי תחושת ייאוש. הסרת הערלה תאפשר ללב להתרגש שוב ולהתעורר לקראת דבר ה' ומצוותיו [מלבי"ם]. פעולה רוחנית זו משולה לחריש הנעשה לפני זריעת השדה; ללא הסרת הרע תחילה, לא יוכל להיבנות בסיס איתן להמשך תהליך התיקון [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הקריאה מופנית ישירות אל אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, ומלווה באזהרה חמורה לעשות זאת בטרם יהיה מאוחר מדי: פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה. אם לא יסירו את אטימות לבם, כעסו של ה' יפרוץ כאש דולקת. המשמעות של "אין מכבה" היא שלא יימצא מי שיוכל להעביר ולשכך את החמה הזו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לחרון האף העז מוסברת בסוף הפסוק: מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם – בגלל מעשיכם הרעים שגברו כל כך, עד שלא נותרה בכם כל זכות שתוכל להגן עליכם ולהעביר את הכעס [מצודת דוד, מצודת ציון].