זעקת שבר ויללה בוקעת מליבו של הנביא, כשהוא מתמודד עם הפער הטרגי שבין אשליית הביטחון לבין המציאות המדממת. המילה אֲהָהּ משמשת כאן כלשון יללה וצער עמוק על החורבן הקרב.
במוקד טענתו של ירמיהו עומד הביטוי הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ, שמשמעותו פיתוי, אשליה והטעיה, בדומה ללשון שבה השתמשה חוה כלפי הנחש בגן עדן. הנביא מפנה כלפי ה׳ טענה קשה: כיצד נתת לעם ולירושלים לשגות באשליה של שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם?
הפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת טענה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בהטעיה ישירה של ה׳, אלא בכך שה׳ האריך אפו לנביאי השקר שניבאו שלום ולא העניש אותם מיד. שתיקה זו של ה׳ גרמה להמוני העם ללכת שולל אחר נביאי השקר ולהאמין שהאמת איתם, ולכן הדבר נחשב כאילו ה׳ עצמו פיתה והטעה אותם. דעה נוספת גורסת כי ה׳ אכן עורר באופן פעיל את נביאי השקר לנבא כזב, וזאת במטרה לחשוף ולגלות ברבים את רשעתם שהייתה חבויה בסתר [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את זעקתו של ירמיהו כתגובה לתדהמתם של נביאי השקר עצמם אל מול החורבן. הנביא רואה שנביאי השקר מופתעים מביאת האויב, והוא מסיק מכך שאם הם עצמם מופתעים, הרי שלא בדו את נבואתם מליבם מדעת, אלא ה׳ הוא שנסך בהם רוח שקר כדי להטעותם ולהסיר מהם את הפחד מפני מלך בבל [אברבנאל, מלבי"ם].
התוצאה הטרגית של אשליה זו מתבטאת במילים וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ. בעקבות הבטחות השווא לשלום, העם לא חזר בתשובה, והאסון הפך למוחלט. אילו היו מבינים את חומרת מצבם ולא היו מתפתים למרוד, ייתכן שהיו סופגים רק נזק כלכלי של תשלום מיסים ושוחד לאויב. אך בגלל אשליית השלום, חרב האויב כבר לא מסתפקת בשבי או בביזה, אלא מגיעה עד הנפש ממש ומתחילה להרוג ולשחוט בעם.