הד קודר של אזהרה מהדהד מצפונה של ארץ ישראל ומתקדם אל מרכזה, נושא עמו בשורות של חורבן ופורענות. בדרך של תקבולת פיוטית, הנביא מתאר את התקרבות האויב ואת שורשיה הרוחניים של הצרה [רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתמקדת בנתיב הפלישה הגיאוגרפי והצבאי. שמועת האויב המתקרב נשמעת תחילה בצפון הרחוק, מן העיר דן המהווה את קצה גבולה של ארץ ישראל, ומשם היא ממשיכה ומתקרבת עד לאזור הר אפרים [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילה מַגִּיד והפועל מַשְׁמִיעַ מקבילים זה לזה, כאשר ההשמעה מצביעה על הכרזה פומבית ורחבה יותר [רד"ק, מלבי"ם]. המילה אָוֶן מתפרשת בפי רוב הפרשנים כעמל, צער ורעה [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים אותה כלשון שבר והרס [רש"י].
רובד פרשני עמוק יותר קושר את מסלול הפורענות לחטאים ההיסטוריים של העם, שכן דן והר אפרים הם המקומות שבהם הוצבו עגלי הזהב של ירבעם ופסל מיכה. לפי גישה זו, הקול הנשמע הוא קולם של הנביאים המזהירים כי הגלות וההרג באים כעונש ישיר על עבודה זרה זו [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. אף על פי שעגלי הזהב כבר גלו מהארץ בימי סנחריב, רושמו של החטא נותר בעינו. חטאה של העיר דן מתואר כעוון כבד השובר את ההיסטוריה היהודית לפניה ולאחריה: הוא התיש את כוחו של אברהם אבינו כשהגיע לשם, והוא זה שמביא בסופו של דבר לחורבן הבית [רש"י].
מנגד, ישנה גישה המפרשת כי הקולות הללו אינם אזהרת חורבן, אלא קולותיהם של נביאי שקר. לפי פירוש זה, מדן – מקום העגל הראשון – מגיע נביא שקר המבטיח שלום, ומהר אפרים – מקום העגל השני שבו פורסמה העבודה הזרה באופן נרחב יותר – בוקע קול של שקר המטעה את העם. הטרגדיה טמונה בכך שעם ישראל בוחר להאמין לקולות הכזב הללו, ובשל כך מסרב לחזור בתשובה [מלבי"ם].