הפסוק מציג ניגוד בולט בין חורבן הארץ לבין גורל העם. על אף שהארץ נידונה לשיממון, ה' מבטיח כי וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה. הפרשנים מסכימים כי משמעות הבטחה זו היא שלא יהיה כיליון גמור של יושבי הארץ; ה' לא ישמיד את העם לחלוטין, אלא יותיר פליטים ושרידים שילכו לגלות.
הצלת העם מתאפשרת משום שחרון אפו של ה' יופנה כלפי העצים, האבנים והארץ עצמה, וכך יינצלו חיי התושבים. למרות שהמראה הנבואי שיקף חורבן טוטאלי של הכל, ה' מבהיר כי תישאר שארית [מלבי"ם]. הבטחה זו להותיר פליטה היא למעשה קיום של ברית עתיקה, כפי שהבטיח ה' בתורה שלא ימאס ולא יגעל בעמו עד כדי השמדתם המוחלטת [רד"ק].