קול אזעקה מהדהד בפסוק, הקורא להפיץ את הבשורה המרה על פלישת צבא זר העושה את דרכו אל ירושלים וערי יהודה.
הקריאה הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם מתפרשת בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאזהרה נאמרת בגלל העמים הבאים למלחמה, ומטרתה להזהיר את תושבי יהודה להישמר מפניהם כשהם מתאספים לעלות על ירושלים. מנגד, יש המפרשים כי הקריאה מופנית אל הגויים עצמם, אם כדי שיפיקו לקח מוסרי מנפילת יהודה, או בניסיון להזעיק אותם לבוא לעזרתה [ביאור שטיינזלץ], ואף כדי להזכיר להם את הנבואות שנאמרו עליהם [מלבי"ם].
ההכרזה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלִַם היא קריאה פומבית המופנית לתושבי העיר כדי להזהירם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], ויש בה גם משמעות של אסיפת העם והתלכדותו לקראת הסכנה עם הישמע קול המאסף [מצודת ציון].
עיקר האזהרה הוא מפני נֹצְרִים המגיעים מארץ רחוקה. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לבעלי מצור, צבאות הבאים לכתר את העיר. המילה מדגישה את אופי הפעולה, שכן בניגוד לשומר רגיל השומר על שדה, המונח מתייחס ספציפית לכיתור עיר מבוצרת [מלבי"ם]. עם זאת, רד"ק מציע שני פירושים ייחודיים למילה זו: האחד, שהמילה רומזת ישירות לחילו של נבוכדנצר ונקראת על שמו; והשני, המבוסס על התרגום הארמי, לפיו האות נו"ן מתחלפת באות בי"ת והכוונה היא ל"בוצרים", כלומר שודדים ובוזזים שיקטפו את העם כפי שבוצרים ענבים.
סיומו של הפסוק, וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם, מתאר את אימת הפלישה. האויבים משמיעים קולות צעקה כדי לאיים ולהפחיד את התושבים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שתוקעים בשופרות ובחצוצרות המלחמה [רד"ק]. מעבר לאיום הפסיכולוגי, יש כאן אזהרה טקטית לירושלים: האויבים כבר החלו להכות בערי יהודה שמסביב מתוך מחשבה טקטית שעליהם להכניע את הערים הבצורות תחילה, ובמהרה הם צפויים להגיע אל הבירה עצמה [רד"ק, מלבי"ם].