קולות האזעקה והבהלה מפני פלישת אויב פתאומית מהדהדים מבעד למילות הנבואה. הנביא מורה להפיץ את הבשורה המרה על בואו של מלך בבל, המגיע להעניש את העם על חטאיו, וקורא להם לנקוט צעדי התגוננות מיידיים [רד"ק].
ההוראה להפיץ את האזהרה מתחלקת לשני שלבים: הַגִּידוּ ביהודה והַשְׁמִיעוּ בירושלים. פרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין שני הפעלים. ההגדה נעשית בצנעה ובאופן פרטי, ומכוונת לשרי העם ולאנשים החשובים ביהודה, לעיתים תוך שימוש בדברים קשים או בדברי חכמה [מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך]. לעומת זאת, ההשמעה היא הכרזה פומבית וכללית המופנית אל המון העם בירושלים, בפרהסיא ועל ידי כרוז [רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך]. מסלול הפצת השמועה, מהפריפריה ביהודה אל עיר הבירה ירושלים, ממחיש את הפתאומיות של התקפת האויב, שכן במלחמה רגילה עיר המלוכה היא הראשונה לדעת על סכנה מתקרבת [מלבי"ם].
לאחר ההכרזה המילולית, מגיעה הקריאה לאזעקה קולית: תִּקְעוּ שׁוֹפָר (המילה נכתבת בפסוק "ותקעו" אך קריאתה המסורתית היא כציווי [מנחת שי]). מטרת התקיעה היא להזהיר את יושבי הארץ, לזרז אותם ולהכריז על מצב חירום [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
השלב הבא באזעקה הוא הציווי קִרְאוּ מַלְאוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה מַלְאוּ בהקשר זה היא אסיפה והתכנסות של העם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. אולם, גישה שונה מציעה כי משמעותה היא השלמת הדברים וסיומם. לפי פירוש זה, נוצרת כאן דרמה של רגע האחרון: בתחילה קרא השופר לצאת להילחם באויב בשדה הקרב, אך מיד לאחר מכן ניתנה פקודה משלימה שביטלה את היציאה למלחמה, משום שהאויב חזק מדי, והורתה על נסיגה [מלבי"ם].
בסופו של דבר, המטרה היא הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר. זוהי קריאה לנוס מערי הפרזות הפתוחות ולהסתתר בתוך הערים המבוצרות וירושלים כדי להתגונן [מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, קריאה זו להסתתר במבצרים נועדה להעניק הצלה זמנית בלבד, או שהיא משקפת את אשלייתם של בני העם שיצליחו להינצל שם, שכן נגזר על כל ערי המבצר הללו להיכבש לבסוף [רד"ק].