הנביא פונה אל עם ישראל באמצעות דימוי נוקב וטרגי של אישה המתקשטת בייאוש כדי למצוא חן בעיני מאהביה, אך מגלה כי הם חפצים בהשמדתה. ציור זה ממחיש את חוסר התוחלת שבהישענות על בריתות זרות וחיקוי אומות העולם, במקום לשוב ולהיכנע בפני ה'.
בפתיחת הדברים ישנה חריגה דקדוקית. המילה וְאַתְּ נקראת בלשון נקבה, אף שנכתבה "ואתי" עם תוספת של האות יוד [מנחת שי], בעוד המילה שָׁדוּד, שמשמעותה עשוק או הרוס [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], מופיעה בלשון זכר. יש מי שהציע כי חסרה כאן כ"ף הדמיון והכוונה היא "כשדוד", אך הגישה המרכזית מסבירה כי הנביא פונה אל כנסת ישראל, ולכן הוא משתמש לעיתים בלשון זכר ולעיתים בלשון נקבה [רד"ק].
הנביא שואל את העם מַה־תַּעֲשִׂי – כיצד תינצלי כאשר יבוא השוד והשבר? במקום להיכנע, לשוב בתשובה וללבוש שקים, את מתעלמת מהפורענות הקרבה [רד"ק] ומנסה לעורר את רחמי השודד באמצעות התייפות [רש"י]. הנביא מתאר את תהליך הקישוט: כִּי־תִלְבְּשִׁי שָׁנִי, כלומר לבישת בגדים יקרים הצבועים בצבע אדום [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וכן כִּי־תַעְדִּי עֲדִי־זָהָב, התקשטות בתכשיטים [מצודת ציון]. אגב כך, המילה תַעְדִּי נכתבת במסורת ללא האות וו [מנחת שי].
תיאור ההתייפות ממשיך במילים כִּי־תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ. הפּוּךְ הוא אבקת הכוחל שבעזרתה צובעים את העיניים. השימוש בפועל תִקְרְעִי מתאר כיצד מרוב התמדה באיפור העין והרחבת הצבע, פתח העין נראה מורחב וקרוע [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
כל ההתקשטות הזו נועדה למשוך את העֹגְבִים – מאהבים ונואפים [רש"י, מצודת ציון]. במישור הלאומי, הפרשנים מסכימים כי זהו משל לניסיונותיה של יהודה להתחנף לאומות עובדות האלילים. ישראל מחקה את מעשי הגויים, לובשת את מלבושיהם ומשחדת אותם כדי לזכות באהבתם ולכרות עמם בריתות פוליטיות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אולם, המציאות טופחת על פניה של האומה: לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי. כל המאמצים והעיסוקים הפוליטיים הללו הם לחינם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שהעם עזב את הביטחון בה' ובטח באומות, התוצאה תהיה הפוכה לחלוטין מהמתוכנן [רד"ק]. אותן בעלות ברית לכאורה מָאֲסוּ־בָךְ, הן נהפכו לאויבים, ולא רק שאינן אוהבות אותך, אלא שנַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ – הן מחפשות להרוג ולהשמיד אותך [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].