חזון החורבן מגיע לשיאו בתיאור של היפוך סדרי הטבע והתרבות, כאשר ארץ פורייה ומיושבת הופכת לשממה מוחלטת בעקבות זעם אלוהי.
הפרשנים מסכימים כי המילה הַכַּרְמֶל משמשת כשם כללי לאזור נטוע ומוגן, המלא בשדות, כרמים, תבואה ועצי פרי. מקום שופע זה נהפך להיות הַמִּדְבָּר, אזור צחיח, ריק ונעדר כל צומח.
לצד חורבן הטבע, הנביא מתאר את חורבן ההתיישבות: וְכׇל־עָרָיו נִתְּצוּ. פועל זה מבטא הריסה ושבירה מוחלטת של המבנים. [רד"ק] מסביר את הסמיכות בין הערים לכרמל, ומציין כי הערים נבנו באזורים אלו מלכתחילה כדי לאפשר את ישיבת האדם ועיבוד השדות והכרמים, ולכן הן נכללות במושג "כרמל". [מלבי"ם] מציג התפתחות רעיונית בתיאור, ומסביר כי לאחר שהפסוק תיאר את אובדן הצומח, הוא עובר לתאר את כליון הדומם והמבנים שנוצרו על ידי מלאכת האדם.
הפסוק מדגיש כי ההרס הכבד התרחש מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ. החזרה נועדה להבהיר כי החורבן הכללי אינו אסון טבעי או מקרה עיוור, אלא אירוע השגחי מכוון שנבע ישירות מכעסו של ה' [מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד רובד הפשט, [רש"י] מביא פירוש מדרשי אלגורי הקושר את הפסוק למערך סמלי רחב העולה מהפסוקים הקודמים. לפי גישה זו, תיאור החורבן הפיזי מסמל את תום זכותם של מנהיגי האומה: כשם שההרים והגבעות מסמלים את האבות והאימהות, והיעלמות האדם רומזת למשה רבנו, כך המילה הַכַּרְמֶל רומזת לאליהו הנביא, ללמד שגם זכותו תמה ואינה יכולה עוד להגן על העם מפני החורבן.