אימת המלחמה והפחד מפני האויב המתקרב מובילים לנטישה מוחלטת של מקומות היישוב. תחושת הביטחון קורסת באחת, והתושבים מעדיפים להימלט אל הטבע הפראי מאשר להישאר בבתיהם.
הבריחה ההמונית מתחילה כבר מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת. הפָּרָשׁ הוא רוכב סוסים מיומן, והמילה וְרֹמֵה משמעותה ירייה והשלכה של חצים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשימוש בלשון יחיד מייצג למעשה מחנה צבאי עצום של פרשים וקשתים; עצם שמיעת קולות המלחמה שלהם מרחוק מספיקה כדי לזרוע אימה [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את הפסוק כפשוטו, ורואה בכך עדות לפחדנותם העמוקה של התושבים, שכן די בקולו של חייל אויב אחד בלבד כדי להבריח עיר שלמה [מלבי"ם].
כתוצאה מכך בֹּרַחַת כָּל־הָעִיר, כלומר כלל התושבים נסים על נפשם, ואפילו ביצוריה של העיר אינם מונעים מהם לעזוב [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים בשאלה לאיזו עיר הכוונה: בעוד שחלקם סבורים כי הכוונה היא לכל עיר ועיר ברחבי הארץ ולכן הפסוק מסתיים בלשון רבים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], יש הסבורים כי התיאור מכוון ספציפית לעיר ירושלים [מלבי"ם].
במנוסתם, מחפשים התושבים מקומות מסתור טבעיים. הם בָּאוּ בֶּעָבִים, כלומר מסתתרים במעבה היערות, בתוך סבך של אילנות וקוצים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. פירוש נוסף מציע כי המילה מציינת בריחה למקומות גבוהים מאוד, כמעט עד לעננים [רד"ק]. בנוסף הם וּבַכֵּפִים עָלוּ, ומטפסים אל סלעי הרים גבוהים וכפופים כדי להסתתר בתוכם [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].
התוצאה הסופית של הבריחה היא שכָּל־הָעִיר עֲזוּבָה. המילים וְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ באות כתוספת ביאור להדגשת הנטישה המוחלטת, המותירה את הערים ריקות לחלוטין מאדם [מצודת דוד].